ראגבי זה הכי, אחותי

האמת, אני וספורט אף פעם לא היינו חברים טובים. הטראומה התחילה בילדות, כשהייתי לא רק האחרונה להיבחר, אלה גם זאת שכל קבוצה הסכימה לתרום לקבוצה השנייה בטוב לב מתפרץ. משבגרתי אימצתי את המשפט של אוסקר ויילד: "לפעמים מתעורר בי דחף בלתי נשלט לעשות ספורט, אז אני שוכב במיטה עד שזה עובר לי". חשבתי שכך אעביר את שארית ימיי - עמוק בתוך מדור התרבות, רחוקה מאותו עולם זר שהסב לי טראומות ילדות קשות. בקיצור, גם אני מתקשה עדיין להבין איך קרה שבבוקר יום שישי חורפי, באווירה בריטית, בשעה הרבה יותר מדי מוקדמת מכדי שאוכל לזכור, מצאתי את עצמי במשחק ראגבי נשים. והפלא ופלא, מסתבר שגם עבור אאוטסיידרית כמוני, לתרבות ולספורט יש הרבה נקודות משיקות.

נבחרת הראגבי נשים הישראלית, היא קבוצה שקמה לפני ארבע שנים, ביוזמה של עיתי (עידית) אהרונסון, שהגיעה למשחק בעקבות חברים בנים ששיחקו ראגבי. אליה הצטרף לולי המאמן (ז"ל) שהתלהב מהרעיון ושתי בחורות אמריקאיות שהיו שחקניות מקצועיות בעברן. חברה הביאה חברה וכל העסק התחיל להתפתח. נקודת המפנה חשובה היתה כשדנה והילה, ספורטאיות ומורות לחינוך גופני שהיום מנהלות את הנבחרת, הצטרפו והתחילו לדחוף את העניין יותר ברצינות. היום קיימת למעשה קבוצה אחת גדולה, שמרכיבה את הנבחרת הייצוגית של ישראל בראגבי ומתחלק לכמה קבוצות המתחרות ביניהן במסגרת לא רשמית, כתחילף לליגה שאינה. בעולם מתוקן היוזמה והכריזמה היו זוכות להערכה, אצלנו, כידוע, המצב קצת שונה.

"בישראל לנשים אין כמעט קיום בספורט. גם אם הן מגיעות להישגים" אומרת ליאת, מעריצת ראגבי שרופה עוד מהתקופה שהיא גרה בארה"ב. "יש עדיפות לספורט של הגברים בלי קשר לאיכות". עדי, שחקנית בקבוצה: "הסטריאוטיפ אומר שיש הבדלים פיזיים בין גברים לנשים ולכן המשחק של נשים פחות טוב. אבל גם אם מבחינה ביולוגית זה נכון, זה לא אומר שזה משפיע על איכות המשחק. דווקא משחק של נשים יכול להיות הרבה יותר מעניין לצופה, כי הוא הרבה יותר שיתופי וקבוצתי" בעולם המערבי, כשמשקיעים בספורט, הנטייה היא להשקיע בספורט עממי, שיגרום לאנשים לפרוק אגרסיות על המגרש וכך הם יהיו פחות אלימים ברחוב. בארה"ב יש חוק בשם טייטל 9, שמחייב כל מוסד ממלכתי שמקבל כסף מהמדינה לתת אותם תנאים לגברים ולנשים. בארץ, למעט הדרישה של הליגה האירופאית בכדורגל להשקיע גם בכדורגל נשים, אין חוקים המחייבים שוויון. דוגמא קטנה אבל מייצגת: נבחרת הבנות שיחקה במסגרת רבע הגמר של הגברים. ערוץ 5 בא כדי לצלם את המשחק של הגברים, אבל לא היה מוכן לצלם את הבנות, אפילו שגם ראגבי גברים לא נתפס כבעל עניין גדול לציבור הישראלי ושוכן באיזוטריה של הספורט.

ראגבי נחשב משחק מאוד אלים, מה שמוביל לשאלה הבלתי נמנעת: עוד אלימות, זה מה שאנחנו צריכים? דנה: "ראגבי הוא תרבות שלמה. המגרש הוא מלחמה, אבל בסוף המשחק כולם פותחים יחד בירות ושרים שירים. כל טורניר הוא קרנבל. אנשים מתחפשים, רוקדים, שרים ועושים הרבה שמח". ההווי התרבותי לא נעלם כשעוזבים את המגרש. כנראה שהעובדה שהראגבי מגיע מהתרבות האנגלו סקסית, עושה את שלה ובניגוד לצפוי מצד מי שגדל בארץ, שחקני קבוצת הגברים לא נוקטים יחס פטרוני ומזלזל כלפי הנשים, להיפך. הגברים תומכים ומעודדים את הנשים ובעת הצורך (היעדר קבוצת נשים בעיר מסויימת) גם מאפשרים לנשים להתאמן איתם.

מסתבר שהראגבי מציע מקום המכיל את כל המגוון שיש לחברה הישראלית להציע: בנבחרת משחקות נשים מגיל 16 עד גיל 30 - דתיות, מתנחלות, לסביות, אמהות חד הוריות, קיבוצניקיות ועולות חדשות. דנה מעידה שהצד החברתי בענף בכלל ובקבוצה בפרט מאוד חזק וגולש מעבר לאימון. כדי לשחק ראגבי, ולפי מה שמספרים לי זה קיים בכל סוגי הספורט הקבוצתי, חייבים לעבוד על גיבוש. פשוט קצת קשה לעשות מהלכים לבד. דנה: "האהבה המשותפת לספורט עוזרת לנו להבין שלכל אחת יש את הדעות שלה וזה לא אומר שדעות צריכות להפריד בין אנשים".

החלום של דנה הוא להקים טורניר של המזרח התיכון. היא ניסתה לפנות לקבוצה בירדן, שלא החזירה תשובה וניסיון נוסף, שעדיין תלוי באוויר, היה לשחק מול הקבוצה של מצרים. לפני שהתחילה האינתיפאדה האחרונה, קבוצת הראגבי של ירושלים, בה השתתפה גם בחורה פלסטינאית, שיחקה בקהיר. בינתיים הקבוצה בירושלים התפרקה והאינתיפאדה, שהפכה דרך של 20 דקות למסע בין מחסומים שנמשך שלוש שעות, מונעת מהבחורה הפלסטינאית להגיע לאימונים.

בפני הנבחרת והענף עומדים שני קשיים: הקושי הראשון הוא שעדיין חסרות בנות על מנת שתהיה ליגה מסודרת של שביעיות. המצב כנראה כל כך קשה שלא חשבו שם פעמיים לפני שניסו לשכנע אותי, בטטת ספה מקצועית, להצטרף: "ראגבי הוא משחק שבו כל אחת יכולה למצוא את מקומה, בין אם את גדולה ואיטית או קטנה וזריזה, זה משחק שבנוי על פיזיות ותחכום. היום שיחקה בחורה שהגיע לקבוצה לפני שלושה שבועות. לא צריך שנים של אימונים בשביל לשחק. זה אולי לא אידיאלי, אבל זה אפשרי". הקושי השני הוא שהראגבי הוא ספורט לא מוכר בארץ והמימון של המשחקים נופל כמעט כולו על השחקניות, עם קצת עזרה מצד אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת תל אביב. הכרה ומימון יבואו אחרי שהן יוכיחו שהן יכולות להביא כבוד לישראל, כמו שיעל ארד העלתה לתודעה הלאומית את הג'ודו אחרי שהיא זכתה במדליה. זה יהיה קשה לאור העובדה שהבנות מתאמנות כתחביב ולא כמקצוע.

מה יהיה אם כולם צריכים ורוצים מהמדינה כסף ואין? ליאת: "לראגבי יש זכות קיום בדיוק כמו לכדורסל ולכדורגל, אבל כמו בכל דבר הכסף הולך לעשירים ולחזקים, כמו מכבי תל אביב. כל השאר ניזונים מהשאריות".

מסתבר שאי אפשר להפריד בין התרבות לספורט: התפיסות התרבותיות הרווחות בחברה ישתקפו בספורט כמו בכל תוכן שהחברה מייצרת. בתרבות שאלימות וכוח הן התשתית שלה, הראגבי – בטח זה של הנשים- לא יקבל מקום, בגלל שהוא מציב אלטרנטיבה לסקסיזם, לגזענות או ליוזמה שקמה מחוץ לקונזנזוס. אלא, כמובן, אם הקבוצה תהיה מספיק חזקה כדי לנצח במסגרות בינלאומיות ו"להביא לנו כבוד", או אז ישמחו קברניטי המדינה לנכס לעצמם את הכבוד של תמיכה בראגבי. אם וכאשר זה יקרה, השאלה היא אם יחד עם הניצחון יופנם גם הצורך בבחינה מחודשת של מקום הספורט (והנשים) בתרבות שלנו, או שהוא יסומן כנס, מה שבדרך כלל קורה כשמישהו מעיז לנצח בלי התמיכה התקשורתית והכספית של הקונצנזוס.