בראש של רמלה

אליצור רמלה של השבועות האחרונים משולה לאדם פוסט-טראומטי, שמצוי בעיצומו של מסע אל עברו המסוייט. טראומה אחת השאירה רמלה מאחוריה, כשניצחה בגמר הגביע בציפורניים, בשיניים ואחרי שתי הארכות. מאמנה טל נתן היה משוכנע אז ש"כל הלחץ ירד עם הזכייה בגביע", אבל עכשיו מתברר שההיסטוריה וההיסטריה, עומדות בדרכה של רמלה גם אל האליפות.

הסדרה רבת הפיתולים שהתפתחה בין רמת השרון ורמלה מהווה הוכחה נוספת לעוצמתו של המושג החמקמק "מסורת". איכשהו, כשהשתיים הללו נפגשות בשלבים המכריעים של העונה עפים ניצוצות. שני המשחקים הראשונים עמדו בסימן היעדרה של אמבר הול, שלגביה הקלישאה ש"בכדורסל אין ואקום" אינה תופסת. במקום שבו היא נוהגת לשחק, שתי הרחבות, נוצר בור גדול שלרמלה לא היו את הכלים למלא. הול הצטרפה לסדרה בדקה החמישית של משחק מס' 3, היא עלתה עם יד חבושה וכאבים עזים, ועצם נוכחותה על המגרש (ו-15 הריבאונדים שהורידה) סחפה את רמלה לניצחון קל.

הצרות האמיתיות של רמלה התחילו דווקא ביום חמישי. הול שיחקה 40 דקות, אבל הקבוצה נעלמה. רמת השרון העמידה הגנה עם נשמה שלא היתה לה כל העונה, והשחקניות של רמלה נעו על המגרש כאילו לרגליהן קשורות משקולות. מישהו חכם אמר פעם, שכשהרגליים כבדות כמו עופרת צריך לחפש את הבעייה במקום אחר.

לא יותר מ-60 שעות מפרידות בין משחק מס' 4 למפגש האחרון בסדרה, היום ב-17:30. בפרק הזמן הזה רמלה צריכה להתאושש נפשית, ורמת השרון להשתקם גופנית. בלי בראצ'קובה הפצועה, עומדות לרשות אורנה אוסטפלד שש וחצי שחקניות, בהערכה נדיבה. חבולות, שרוטות אבל גאות, הן ינסו לעשות היום לרמלה בדיוק מה שעשו בעת הזאת לפני שנה, ולקחת מהקבוצה הביתית את מה שבמהלך העונה נראה כאילו שייך לה בטאבו.

מקצועית, לרמת השרון השנה יש הרבה פחות כלים מזו של אשתקד, אבל גורל הכרטיס לגמר לא יוכרע בידיים שלה, אלא בראש של רמלה.