"להבדיל מהרבה מאמנים ושחקנים, אני חושב"

במוצאי שבת, אחרי ההפסד המביש להפועל חיפה במסגרת הגביע, לבית"רים לא היה מצב-רוח, אבל אוחנה ידע שהדבר האחרון שהוא צריך עכשיו זה שהשחקנים שלו יהיו בדאון. לשם כך הוא קבע אימון ליום ראשון, שבו דאג לכנס אותם לשיחה ארוכה והסביר להם שזהו, הגביע הוא היסטוריה רחוקה. "מעכשיו כולכם חושבים על נתניה", הפציר המאמן, ואכן, השחקנים חזרו להתרוצץ על הדשא במטרה למחוק את הזכרונות הקשים מליל אמש. אלא שלא עברו חמש דקות מפתיחת האימון, והבלם הברזילאי קרלוס אלברטו דה-אוליביירה עזב את כר הדשא והתיישב על ספסל צדדי, נהנה מקרני השמש החמות.

הסיבה הרשמית לנטישה הפתאומית היתה פציעה טורדנית בקרסול שהוא סוחב כבר שבועיים, שמגבילה אותו בתנועה ובריצה. אבל האמת היא, ואת זה ידע גם אוחנה, שקאפונה הפסיק להתאמן כי הוא פשוט לא הצליח לנקות את הראש, והמחשבות על הפינאלה נגד חיפה עבדו שעות נוספות. הברזילאי הרגיש לא טוב עם מה שקרה בדקה האחרונה, ולא היה יכול לחזור לשגרה. למרות שאף אחד לא אמר לו את זה, הברזילאי הרגיש שכולם מסתכלים עליו כאשם בהפסד.

"אני יודע שהייתי צריך להכשיל אותו", הסביר קאפונה את הטעות שאיפשרה לטוטואנה לבשל את שער הניצחון. "משכתי אותו, אבל לא מספיק. לא הייתי בטוח איפה אנחנו, חשבתי שנכנסנו לרחבה, אז העדפתי לתת לו לרוץ. בדיעבד טעיתי בגדול, אבל אני לא האשם היחיד כאן. אני יודע מה אנשים חושבים, אבל איך יכול להיות מצב שברבע השעה האחרון של המשחק ישאירו אותנו הבלמים לבד מול שני חלוצים מהירים. כולם רצו למעלה, אף אחד לא עזר בסגירה, איבדו כדור, ובסוף הכל נופל עלי. אתה מבין? אני לא ילד, אין לי סבלנות לזה".

קאפונה לקח את ההפסד ללב. הוא לקח את זה כל-כך קשה, עד שהגעתו לאימון ביום ראשון היתה מוטלת בספק. עם יציאתו מטדי בסוף המשחק, הוא פלט לאוויר: "אין לי כוח לאימון מחר". אוחנה הבין את שעל לבו והרפה מהבלם. "גם ככה האימון שאחרי המשחק הוא קליל ואמור להיות זה שמסמן את החזרה לשגרה. קאפונה מספיק מנוסה כדי לדעת איך לקבל את הדברים ולהתמודד איתם. אין לי ספק שהוא יחזור לעניינים מהר". ביום שלישי, אחרי יום נוסף של מנוחה, הפעם קבוצתית, חזר הברזילאי לאימונים סדירים כשהוא מלא מוטיבציה. ביום רביעי קרא לו אוחנה הצדה ואמר לו שהוא רוצה לראות חיוך על פניו, ושירים את הראש.

אז מה, היית חם בתחילת השבוע?
תראה, עזבתי את האימון כי לא יכולתי לרוץ. אני מושך את הפציעה הזאת כבר הרבה זמן, והחלטתי שזהו, אני לא אשחק אם אני לא כשיר, כי אחר-כך לאף אחד לא יהיה אכפת ששיחקתי פצוע. בסופו של דבר יאשימו אותי. אז למה לי?

אז למה לא פנית למאמן לפני כן?
אולי טעיתי שלא הודעתי לצוות המקצועי על הבעיה ברגל, אבל פשוט לא רציתי שיחשבו שהגעתי הנה לכמה חודשים בשביל לשדוד את הקבוצה. כאילו באתי לקחת כסף ולא לעבוד. באתי לכאן לתת את כל כולי, זה מה שאני רוצה שיחשבו עלי ושככה יזכרו אותי. אבל לא בגלל זה הפסדנו. במצב שנוצר הוא היה עובר אותי בכל מקרה. אסור היה לנו לתת להם להגיע לאחד על אחד. אני בדרך-כלל משחק כבלם בצד ימין, כשאינדיו בשמאל, וכשצריך אני מחפה על המגינים והקישור. פה יצאתי שמאלה כדי לסגור, לא לחפות. אתה מבין, פשוט כי לא היה שם אף אחד שיעשה את זה.

אולי זה בגלל שלא שיחקת ליד אינדיו?
אין קשר. גולן הוא שחקן מצוין. הבנתי שהאוהדים כאן לא אוהבים אותו וחושבים שהוא לא טוב, אבל אני אומר לך שהוא באמת בלם ברמה גבוהה. הוא חזק, נלחם ומבין את המשחק. רק חסר לו הביטחון, וזה בגללנו, השחקנים והקהל. אנחנו צריכים לדחוף אותו קדימה כי יש לו את זה. גם אני, גם אינדיו וגם אוחנה חושבים שהוא טוב, אז למה במשחקים הקהל לא נותן לא צ'אנס? תראה למשל מה קרה עם דוד אמסלם. הקהל ירד עליו, ועם כל הניסיון שיש לו, זה קשה. הוא היה צריך לשחק בגביע, ולא אלירן דנין. יש לו ניסיון ויכולת טובה. הזמן של דנין יגיע, למה למהר סתם? אתה יודע, יש לבית"ר קהל מדהים, אבל ככה זה תמיד, זוכרים לך את הטעות ומדביקים לך אותה, לא משנה מה תעשה אחר-כך. זה מה שקורה עם גולן, דוד וטלקר. לך תדע, אולי אחרי שבת זה מה שיזכרו לי".

זה נשמע שיש לך ביקורת על השחקנים שהפקירו את ההגנה.
"אין לי ביקורת על שחקן כזה או אחר, אבל היתה בעיה במשחק הזה. כולם עלו למעלה, ולא חשבו שבעצם אנחנו משחקים מול קבוצה ולא נגד עמודים. אולי השחקנים הרגישו שהם יכולים לנצח את המשחק, אבל לא יכול להיות שתהיה הפקרות מאחור. אתה יכול לתת ולקבל שער בדקה הראשונה וככה גם באחרונה, ואת זה כולם צריכים לזכור, במיוחד כשמדובר במשחק גביע כשהתוצאה בו היתה תיקו. במקום לקבל שער ברגע הכי קריטי, יכולנו להיכנס להארכה ולקבל עוד חצי שעה של הזדמנויות. שם המשחק פה הוא סבלנות, ולשחקנים שלנו לא היה את זה".

הרבה זמן יש התלחשויות ביקורתיות על כך ששחקנים מרבים להשתעשע עם הכדור.
"זה עניין של אופי. כל שחקן והסגנון שלו, אבל יש כאן בעיה. שחקנים עם אוריינטציה התקפית, שאוהבים את הכדור ולא משחררים אותו בזמן, גורמים אחר-כך לבעיות בחלק האחורי, והם לא חושבים על זה. אתה יכול להעביר, אבל רק כשיש מי שמחפה עליך. אנחנו מפסידים הרבה כדורים סתם ונותנים ליריבות לצאת למתפרצות נגדנו בלי בעיה. לא סתם אומרים שההתקפה מתחילה בהגנה וההגנה מתחילה בהתקפה. אולי זה גם עניין של ניסיון, אבל כרגע השחקנים חייבים להבין שזה לא אפקטיבי, כל הדריבלים האלה. אם נשחרר את הכדור בזמן, יהיה לכולנו קל יותר וניראה טוב יותר".

לא יכול להיות שזאת הסיבה לאיך שאתם נראים. כשחקן מנוסה, מה עוד לא עובד?
"אני לא מאמן ולא אכנס להסברים מפורטים, אבל יש כמה דברים קטנים וחשובים שאנחנו לא עושים מספיק טוב. למשל הלחץ מקדימה. אנחנו לא לוחצים חזק מקדימה, ולקבוצות קל לשחק נגדנו. למה קבוצה כמו הפועל חיפה מהליגה השנייה יכולה ללחוץ אותנו ואנחנו לא יכולים? תבין, אם יש לחץ טוב מקדימה, העבודה שלנו, שחקני ההגנה, הופכת להיות הרבה יותר קלה. אנחנו צריכים לגרום ליריבות להעיף כדורים קדימה בלחץ. ככה אנחנו, הבלמים, נעצור את היריבה בלי בעיה ונתחיל התקפות מסודרות. אבל מה שקורה בשטח זה שדווקא אנחנו מעיפים כדורים. קח למשל את קורנפיין. הוא שוער מצוין ונוח לי איתו, אבל למה הוא ממהר לבעוט למעלה? הוא מוציא את הכדור עוד לפני שהשחקנים שלנו יוצאים קדימה. ככה, במקרה הטוב, אולי יש שחקן אחד שלנו שיכול להשתלט על הכדור. גם ככה אין לנו שחקנים מקדימה שבנויים לסגנון הזה, אולי רק ארבייטמן. מה שקורה זה שאנחנו שוב במגננה. שיחכה עד שנעלה קצת למעלה ואז יבעט. בכלל, עדיף שנתחיל את ההתקפות מלמטה, אבל במקום לפתח משחק סבלני, אנחנו נלחצים.

אבל גם אתה בועט ישר למעלה.
נכון שאני מרבה לשחק על מסירות ארוכות, אבל אני לא סתם בועט. תראה, אני אוהב לשחק מרגל לרגל בסבלנות, אבל לא תמיד זה אפשרי, אז אני מנסה למסור כדורים ארוכים. זה משהו שאני עושה די טוב, וכשאין לי למי לתת את הכדור, אני מעדיף לשחק למעלה במקום להסתבך.

קאפונה באמת כבר לא ילד. במאי הוא יהיה בן 32. הוא נשוי לנטליה ואב לשניים. הבכור, איאגו בן העשר, כבר מגלה יכולות כדורגל ברזילאיות מדהימות, והבת איאנקה ציינה ביום ראשון שמונה אביבים בחגיגת בשרים ברזילאית בגן-סאקר, עם הקולגות לקבוצה. הבלם לא ידע כמעט כלום על בית"ר ועל ישראל לפני שהגיע הנה. הרקע היחיד שלו על ישראל היה בזכות נטליה. האשה שאיתו נחשבת לבחורה מאמינה מאוד, וכמו רבים מהברזילאים, ירושלים אינה סתם עוד מקום בעיניה, אלא המרכז. בברזיל היא מוכרת כל מיני דברי כסף הקשורים לדת, והנחיתה בישראל מאוד סמלית עבורה.

"ירושלים בשבילי זה המקום", היא אמרה בסלון ביתה בשלישי בערב. "למרות השנים היפות, הקשר התמידי עם האנשים באיסטנבול והרגש העז למדינה שלהם, ירושלים טובה לי פי עשרה". אז נכון שהם מאוד שמחים להיות בבירה הנצחית, והמצב הבטחוני לא מדאיג אותם כהוא זה ("אנחנו פוחדים רק מההוא שם למעלה"), אבל אי~אפשר להתעלם מהקריירה המפוארת של קאפונה במדינות כמו טורקיה ויפן לעומת הקשיים שלו כאן.

היית בגלאטסריי, יש הבדלים מהותיים בינינו ובינם?
"יש הרבה דברים שונים, למשל האימונים. פה יש אימון ביום, שם שלוש פעמים בשבוע מתאמנים פעמיים ביום. כאן האימון חזק אבל קצר, ושם יותר רגוע, אבל לאורך זמן. עוד דבר בולט זה ההכנות לפני משחקים. בשטח של המועדון יש מעין מלון ששייך לקבוצה, והשחקנים סגורים שם. אם מדובר במשחק חשוב במיוחד או שהקבוצה בתקופה לא טובה, אז המשפחות לא רואות את השחקנים לכמה ימים. פה, לעומת זאת, אפילו לא יוצאים באופן קבוע לבתי-מלון לפני משחק".

בוא נדבר על דברים יותר מעשיים. במה אנחנו רחוקים מהקבוצות הגדולות באירופה?
"זו לא חוכמה להשוות, כי יש כאן עניין כספי. אני יודע שבית"ר נחשבת לקבוצה גדולה בישראל, אבל אם הם באמת רוצים להתקדם, אז יש כמה דברים קטנים שחייבים לשנות. קטנים, אבל מאוד חשובים. אני יכול לדבר ולתת טיפים כשחקן שבא מבחוץ. למשל הטיפול בזרים. חייב להיות מישהו שיהיה צמוד אליהם וידאג לצרכים שלהם. מדובר בכמה משפחות עם ילדים שלא מכירות את המדינה ואת המנטליות, וזה קשה. אם היה כאן מישהו שידאג לבתי-ספר, דירות, סידורים - הכל היה קל יותר ומזרז את ההתאקלמות. הנקודה היא שבית"ר היתה מרוויחה מזה בגדול בקטע המקצועי. לא יכול להיות שאתה מגיע לארץ כשחקן זר, ואף אחד מהקבוצה לא מחכה לך בשדה-התעופה. או מצב שלוחצים עליך לצאת מהמלון, אבל לא דואגים לך לדירה. אני לא רוצה שזה יישמע כביקורת. אני באמת אומר את זה רק בשביל העתיד ובשביל הקבוצה, שילמדו. אתה מגיע למדינה חדשה וצריך לקנות דברים לבית באופן עצמאי, זה לא הגיוני. אנחנו באים כמקצוענים לשחק כדורגל, ולא להתעסק מסביב. אני גם בטוח שאם זה ישתנה, בית"ר תצליח יותר עם החיזוק שלה. תשאל את אוחנה, הוא היה שחקן גדול באירופה והוא יודע איך זה. יש עוד כמה דברים, כמו רופא צמוד באימונים, מגרשי אימון טובים יותר, אבל מי אני שאשפוט. כל מה שאני יכול לומר זה כשחקן זר שבא לעבוד ויודע מה היה יכול לעזור לו ולמשפחתו".

דיברת על זה עם ההנהלה?
לא ממש. כבר כמה זמן שאני רוצה לדבר עם הנשיא (מאיר פניג'ל), אבל זה לא יוצא. בעצם זה בדיוק מסביר את מה שאמרתי. ניסינו לקבוע איתו פגישה, אבל אין לו זמן, הוא באמת מאוד עסוק. אני מבין אותו, אבל אין לנו ברירה, תגיד לי, למי נפנה אם לא אליו? אם היה כאן מישהו כזה, לא היינו מציקים לו. אנחנו אנשים שקטים ונוחים ולא רוצים לעשות בעיות, אבל לפעמים אתה לא יודע מה לעשות.

במשך ארבעת חודשים שחלפו עד שנחת בארץ הוא לא התאמן. סכסוך עם המאמן באתלתיקו פראננסה גרם לו אפילו לחשוב על פרישה, מה שאולי גרם לו להעלות במשקל ולהגיע לבית"ר קצת עגלגל. "הייתי אוכל הכל", הוא מסביר את ההתרחבות המהירה, "כל הזמן קמתי למקרר. תוסיף לזה את העובדה שלא שיחקתי ולא התאמנתי, ותוך זמן קצר הייתי עם כמה קילוגרמים מיותרים". אחרי עבודה מאומצת בשילוב ארוחות מסודרות ממטבחה של אשתו, הוא השיל מעליו שישה ק"ג. עכשיו אפילו החולצות הצמודות של בית"ר עולות עליו. "גיא אמר לי שאני צריך לרדת ל~78 ק"ג, וזה מה שעשיתי. תמיד הייתי סביב המשקל הזה, גם בימים הגדולים שלי".

בטורקיה היית מהיר יותר?
כן, אבל זה בגלל שהתאמנתי והתכוננתי טוב לליגה. כאן השתלבתי באמצע, אחרי תקופה ארוכה בלי משחק. אני לא מטוס, אבל גם לא אטי. בגלאטסריי שיחקתי גם כמגן ימני במשך שנתיים. אומיט דבאלה נפצע, והחלפתי אותו. עשיתי את זה טוב מאוד. גם כאן, באופן טבעי, אני הרבה פעמים עושה עקיפות מצד ימין לטלקר, אבל אוחנה לא רוצה את זה ממני ומבקש שאשאר מאחור. אני יודע שאני נראה שמן בטלוויזיה, אבל כל מי שרואה אותי במציאות שם לב שהורדתי במשקל.

הרבה בדיחות רצו עליך ביציעים.
כן, אני יודע, אבל זה לא מפריע לי. גם אני מגחך על הנושא לפעמים. אתה יודע, אני כמו סוס. סוס הוא שמן, אבל זה לא מפריע לו להיות מהיר וחזק.

אבל זה הגיע למצב שמאמנים יריבים כמו לחמן ולוזון נתנו הוראות לחלוצים שלהם לשחק עליך והתבטאו בזלזול. "תשחק על השמן" או "תעשה סיבוב על הכבד" למשל.
אז מה? זו זכותם. התשובה שלי היתה במגרש. מישהו מהם כבש עלי? לא. אם נחזור רגע לסוס מקודם, אז להבדיל מהבהמה הזאת, אני משתמש בראש שלי. אם סוס היה יודע כמה הוא חזק, הוא לא היה נותן שיחברו לו עגלה מאחור. אתה מבין? אני לא סוס, להבדיל מהרבה שחקנים ומאמנים, אני חושב.

מאז שהגיע קאפונה הקבוצה התייצבה, ומלבד שני הפסדי ליגה, בית"ר לא נוצחה בקדנציה של האיש עם השם של המאפיונר. "הוא אחד השחקנים הגדולים שראיתי", אומר דניאל היידמן על הקולגה. "הוא חושב וקורא את המשחק בצורה מדהימה. תענוג לשחק לידו". אבל למרות השינוי החיובי בבית"ר, זה כמה שבועות שהכל שוב חורק והלחץ חוזר למחוזותינו, ואפילו ביתר שאת. קאפונה נשאר אדיש ורגוע. הוא בטוח שהקבוצה תישאר בליגת-העל בלי בעיות. "עד היום בליגה הפסדתי רק לאשדוד", הוא אומר. "זה אמנם קרה פעמיים, אבל אי-אפשר לנצח כל הזמן. יש לנו מספיק נקודות ושחקנים טובים בשביל שלא נסתבך".

הפסד מחר, ואתם בצרות.
קודם כל, מי אמר שנפסיד? אני לא חושב על אפשרות כזאת. זה משחק מאוד חשוב, ואנחנו צריכים לחשוב עליו כעל גמר מונדיאל או איזה משחק מכריע על האליפות. אסור לנו לסמוך על ההפרש שלנו מנתניה, אלא לנצח. ניצחון מחר, והכל ייראה טוב יותר.