כולם אוהבים את קלאודיו ראניירי. ולמה לא בעצם? הוא חביב ואלגנטי, נטע זר בארץ לא לו, עם מבטא מתוק ומלתחה חורפית עשירה. אחד שנוח להזדהות איתו.
יש לו, כמו לרובנו, בוס מגלומן עם עיניים גדולות שנראה כי אין לו שום מושג בתחום אותו הוא מנהל, אבל תלונות יש לו בשפע. עבור העיתונאים, ראניירי מגלם את התגשמות חלומו של כל כתב, כשהוא מקפיד בעקביות לפזר פניני חוכמה לכל עבר. הם מצטטים כל משפט וממסגרים.
במצב הנתון, ראניירי מזכיר את הילד הדחוי שנמצא בתוך תוכנו. התסריט המוכר של הילד החמוד והשקט שאוזר אומץ ומזמין את מלכת הכיתה לסלואו. היא נענית להצעה מהיעדר אופציות, הריקוד זורם, ההתרגשות גואה ואליהם מתלווים גם צחקוקים ומבטים עמוקים. ובדיוק ברגע בו הוא חושב על הדרך הביתה שלובי ידיים, או מפליג בחזיונות על חופה וקידושין, היא עוזבת אותו והולכת לרקוד עם הילד הקול של הכיתה מהמקובלים.
מחר יארח ארסן ונגר את ראניירי בדו קרב כל לונדוני בין המאמן הקול, מלך הכיתה, למאמן הדחוי, הפגוע. בתחזית אמרו שהתותחנים צפויים להפגיז במלוא הארסנל, מה שכנראה יגביר את הדחייה.
אחרי שבערך כל מאמן שאי פעם זכה בתואר כלשהו כבר הוצג כאופציה להחליפו, ברור כי החרב תלויה נמוך מאוד מעל ראשו של ראניירי. לאחר ההצהרה הגלויה של אוטמאר היצפלד לגבי סירובו לפנייה אליו הכל החל לצוף, ואפיזודת סוון גוראן אריקסון, שהסתיימה לה רק השבוע, רמסה את שארות כבודו של האיטלקי החינני.
בשלב זה החל הקמפיין הלא רשמי של "להציל את ראניירי", שאומץ על ידי אוהדי צ'לסי, על ידי השחקנים וגם, כנראה שלא במפתיע - על ידי פרשני הכדורגל. האוהדים החלו שרים לו שירי הלל, כשהם נושאים כרזות הקוראות לו להישאר, השחקנים הודיעו שהם משחקים עבור ראניירי והפרשנים ניסו בכוח להכניס את המערכת בסטמפורד ברידג' חזרה לפרופורציות.
"החטא היחיד של ראניירי", אמרו. "הוא שקיים בעולם ארסן וונגר". הבעיה של צ'לסי, בהתאמה, היא שיש ארסנל.
בעונה רגילה, שלא נשלטת על ידי המפלצת מהייבורי, הסגל, היכולת והסטטיסטיקה של צ'לסי שווים אליפות. ומה בכלל רוצים מהמנג'ר? צ'לסי במקום השני בליגה וברבע גמר בצ'מפיונס ליג עם סיכוי (לפחות תיאורטי) להעפיל לחצי. תוסיפו לזה את הטיעון המנצח כביכול העונה הזו הוקדשה לבניית הקבוצה, לא לתארים.
הכל נכון. המסקנה לא. השורה התחתונה היא שאין לראניירי עתיד במועדון.
המהנדס עשה את שלו, זה הזמן להביא מעצב על
אברמוביץ' יוותר על שירותיו של ראניירי מהסיבה הפשוטה שהוא יכול. ראניירי הצליח בבניית הקבוצה. הוא העמיד לרשות המועדון סגל ראוי ומגוון, עם בסיס של שחקנים מנוסים לצד כשרונות צעירים ומבטיחים שיתנו למועדון קטיף פירות ארוך שנים. גלן ג'ונסון וווין ברידג' בהגנה, ג'ו קול, דאמיין דאף וסקוט פארקר בקישור הם רק חלק מהזרעים המשובחים שנטמנו בסטאמפורד ברידג'. ראניירי תיכנן והינדס, אברמוביץ' הוציא לפועל. כמו במחטף של ארחן רובן ההולנדי מאיינדהובן, מתחת לאפם של היונייטד.
גם על המגרש צ'לסי הוכיחה שהיא יכולה להתמודד על התואר כבר בשלבי הגיבוש הראשוניים שלה. הכדורגל לא היה מבריק, אבל יעיל. המערכים וההרכבים השתנו תכופות, אך הקבוצה לא נשברה. בהחלט הולם לעונה ראשונה.
אבל, והאבל הזה הוא קריטי, צ'לסי של ראניירי היא לא קבוצה מלהיבה. זאת לא קבוצה שמספקת חווית כדורגל מרתקת והתקפית, כפי שהיית מצפה ממוצר של מאות מיליוני פאונדים. היא לא משדרת את הסקסיות שהבוס החדש רוצה לראות, ואת זה לא ניתן לתרץ בזמן הדרוש. יש מאמנים שיש להם את זה ויש כאלה שאין להם. ראניירי נמנה על האחרונים.
לאברמוביץ', הפטרון והבעלים, יש הזכות המלאה להעמיד בראשות הקבוצה את מי שהוא רוצה, וגם לחזור בו מהחלטותיו. הוא יפנה בסוף העונה למנג'ר שיהפוך את צ'לסי החדשה לקבוצה אטרקטיבית ומשוחררת, למוצר שאפשר לשווק, במונחים המוכרים לו מבית הגידול העסקי שלו.
העונה הבאה היא הקריטית עבור צ'לסי כקבוצה חדשה, שעה שיהיו ציפיות ממשיות לתארים מן המועדון, ובמקביל לכדורגל איכותי. שלב הבנייה עומד להסתיים ושלב הביצוע יתחיל.
אז נכון שראניירי לא כשל בתפקידו, ואפילו הצליח. אך כל זה לאו דווקא אומר שהוא זה שצריך להמשיך במשימה. אפשר לסמוך על המיליונר הרוסי שיביא למערב לונדון רק את הטוב ביותר, והשמות שהוטבעו על דפי העיתונים מוכיחים זאת.
לאחרונה פורסם טור של ראניירי בעיתון ה"טיימס". לצד המצות והחרוסת קשה היה שלא להבחין בשכבה עבה של מרור. הוא הודה לאוהדים על התמיכה, טען שהוא דווקא רגוע למרות הדיבורים סביבו, ועקץ את אברמוביץ' ברמיזה שלא ישכח מי גידל את הקבוצה שלו. בנוסף הוא הזכיר כי בתחילת העונה, עם השתלטותו של אברמוביץ', אמר ליו"ר טרבור בריץ' בציניות אופיינית: "טרבור, נראה לי שדי מהר נצטרך שנינו לחפש עבודה חדשה". בריץ' פוטר אחרי מספר חודשים, ראניירי עדיין ממתין למכתב. פיצוי כספי גדול מובטח לו, ואהדת הקהל והעיתונות האנגלית, מה שמבטיח הצעות עבודה אטרקטיביות, כבר מונחת אצלו בכיס. לכן אולי לא מפריע לראניירי להצטייר כקדוש מעונה. בימים אלו, בהם העולם הנוצרי הופך את ייסורי אדוניו משיחו לפופ קולנועי באדיבות מל גיבסון, ראניירי יכול להשתלב מצוין עם המיוסר שמפנה את הלחי השניה, אבל בכל זאת יוצא גדול. צ'לסקי תסתדר בלעדיו מצויין.