הטוב בשחקני ישראל

כשעולה השאלה הנצחית מי גדול יותר, פלה או מראדונה, נוהגים אחדים מהמומחים להשיב: "אולי לא הייתי רוצה את מראדונה כחבר שלי, אבל כשחקן הוא גדול מפלה". התשובה שלי הפוכה בדיוק. לדעתי פלה היה גדול אפילו ממראדונה, אבל ברור לי מי הייתי רוצה שיהיה חבר שלי. מראדונה.

אז רביבו או ברקוביץ'? ברקוביץ'. אם הייתי צריך לבחור חבר אחד מבין שניהם, זה הוא. אני ישראלי, ובשבילי לדוגריות של ברקוביץ' אין תחליף. גם אם הוא לפעמים מעצבן או בכיין, בסופו של דבר הוא בעיקרו נשמה. הוא לב. רביבו מצטייר יותר כדמותו של הברנש החלקלק. הפוליטיקאי. בענין הזה ברקוביץ' הוא מראדונה, רביבו הוא פלה.

רביבו, הפרסונה, הוא אחת האכזבות הגדולות בקריירה שלי כאוהד כדורגל. הדימוי הנוצץ שבנה לעצמו, ותפס מצוין בעיקר בטורקיה, התפורר לאבק של נצנצים. כמו אלה שמבריקים על השמלות של זמרות טורקיות. החיוך המתוק שלו איבד את אמוני. אולי בצדק ואולי לא, אבל כזה הוא הדימוי נכון לרגע זה.

הישראלים, ואני ביניהם, יכולים לסלוח לרביבו בקלות יחסית על לא מעט עניינים: פרשיות לא נעימות שהיה מעורב בהן, התרכזותו בענייני פוליטיקה וביזנס מחוץ למגרש בשנים האחרונות, ההתמקדות שנראית מוגזמת בעצמו, אפילו על הכרטיס האדום נגד דנמרק היו יכולים לוותר לו. אם זה היה אירוע חד פעמי. אבל בסופו של דבר - בסופו של יום, כמו שנוהגים לומר פה משום מה לאחרונה – רביבו נפל על סעיף אחד ויחיד. נבחרת ישראל. הציון שיעניק אוהד הכדורגל הישראלי לחיים רביבו על תרומתו לנבחרת הלאומית הוא, בסופו של יום, נמוך. מאוד נמוך. ועל זה, בארץ הפטריוטים, לא מוחלים לעולם.

נכחתי פעם בראיון שנתן רביבו, בשיא גדולתו כשחקן, לשני עיתונאים מעיתון יומי גדול. זה היה בימים בהם הבריק בסלטה ויגו ודובר בו כמי שמיועד לאחת הקבוצות הגדולות בספרד או באירופה (לא אמרתי באירופה או בספרד). אני זוכר כאילו אתמול כמה הופתעתי לשמוע מה הם שני הדברים שמעניינים את רביבו מעבר לכל שיקול אחר בניהול הקריירה שלו. המרכיב הראשון היה מקצועי. הסתבר שרביבו, למרות שהגיע לשיאו כשחקן אגף שמאל, המשיך להתעקש על העמדה עליה נאבק תחת המנג'ר שפיגל במכבי חיפה: הוא חשב שהוא יותר טוב באמצע. קשר מרכזי. עבור זה הוא היה מוכן לוותר על הרבה. והוא טעה. האלמנט השני היה הכסף. לא כמה, אלא עד כמה. לא היתה לרביבו התלבטות בשאלה אם עדיף להגיע לפסגות הכדורגל, ליגת האלופות, ולהרוויח מעט פחות, או להישאר בדרגה נמוכה יותר וגם להרוויח יותר. רביבו הקיף בעיגול את ב'.

אבל אנחנו לא ילדים. כלומר רובנו. גם אם רביבו האיש לא ממש לטעמנו (חלקנו, לא כולם), וגם אם קבלת ההחלטות שלו ברגעים מסויימים היתה מאכזבת - במיוחד לנוכח העובדה שאת מרבית הקריירה הוא ניהל באופן מבריק - אלה עניינים שלו. אפשר לאהוב אותו או לא, לכבד את האופן בו סיים קריירה או לא לכבד – זה לא חשוב. אין לזה שום רלבנטיות לגדולתו של רביבו השחקן. והוא היה, הנה זה בא, הגדול מכולם. מהישראלים כמובן.

מקצועית, רביבו הגיע רחוק מכולם. חודורוב היה שוער ענק, אבל לא שיחק באירופה. שפיגלר שיחק בצרפת (וב"קוסמוס") וכבש במונדיאל, באמת ענק, אבל לא הגיע לטופ של אירופה. גיורא שפיגל כנ"ל, רק בלי "קוסמוס" והגול. רוני קלדרון לא המריא, כלומר המריא למקום הלא נכון. שמוליק רוזנטל שיחק במנשנגלדבך הגדולה, וזה יפה מאוד וזהו. אבי כהן השתתף באליפות של ליברפול הגדולה, ולא בדיוק השאיר שם חותם. אוחנה הוביל את מכלן לזכייה בגביע המחזיקות, הישג נדיר, ובזה בערך סיים. רוני רוזנטל היה קרוב לצאת גדול, אבל החמיץ מקרוב. טל בנין שיחק בליגה הנוקשה בעולם, האיטלקית, אבל היה קצת איטי. איל ברקוביץ' עשה דברים נפלאים באנגליה, ותכף נגיע אליו. אולי בניון. הלוואי.

אם תשאלו אוהד או מומחה כדורגל אנגלי על איל ברקוביץ', הוא תמיד יכיר בגודל הכישרון, אבל תמיד גם יוסיף "אבל". פעם זה יהיה משחק ההגנה, פעם הרלבנטיות של התפקיד שלו לכדורגל של ימינו, פעם על הפיזיות שלו. אבל הבעיה הגדולה באמת של ברקוביץ' היתה שאצלו ה"אישי" פגע ב"מקצועי". האופי– יותר אהוב על הישראלים ופחות על האנגלים – קלקל גם על המגרש. דפק לו קריירה נדירה. רק נסו לרגע לתאר את ברקוביץ' כטיפוס חביב על כל חבריו, מוערך ללא סייג על ידי מאמניו, ודמיינו לאן היה מגיע עם זה (בהנחה שהיה נשאר ברקוביץ'). גבוה מאוד.

אבל ברקו, עם כל הכבוד, הגיע בשיאו למדרגת "שחקן טוב (טוב מאוד, למתעקשים) בליגה האנגלית". רביבו, לעומתו, התעלה, ולמשך יותר מעונה אחת, לדרגת "כוכב בליגה הספרדית". לא כוכב-על, אבל לגמרי כוכב. כל מי שביקר בספרד בשנות השיא של רביבו, הבין שמדובר בסטאר, שמשחק בליגה הטובה בעולם. סטאר לא בזכות הנוכחות הטלוויזיונית, מעלה אישית חשובה לשחקן בימינו, אלא בזכות הכדורגל שלו. אם תשאלו אוהד כדורגל ספרדי מה אומר לו השם רביבו, הוא יגיד "שחקן מצוין". ככה, פשוט. וגם אם יסתפק סתם ב"שחקן טוב", דבר אחד לא יהיה שם: "אבל".

רביבו היה שחקן צמרת בליגה הספרדית. גם את הקבוצה שלו, סלטה ויגו, הוא עשה, לא לבד, לקבוצת צמרת. ראיתי אותו פעם ב"נואו קאמפ" מתעלל בהגנה של ברצלונה, בתקופה מצויינת שלה, ואם לא שיפוט ביתי מובהק הוא היה מנצח לבד את המשחק (השופט התעלם מפנדל ברור שעשה עליו השוער הספ). בעקבות אותו משחק, ואחרים, הוא היה מועמד רציני לעבור לשחק בברצלונה. רק חיבתו של ואן-חאל לבני מינו ההולנדים גרמה לו להעדיף על פניו את זנדן. בעונה שאחרי רביבו היה טוב בשתי דרגות מזנדן.

אבל לא היתה חובה להיות במגרש. מספיק היה לצפות מדי שבוע בתוכנית האגדית "אסטודיו אסטדיו" בכבלים, כדי להבין את מקומו של רביבו בכדורגל העל הספרדי. כמות ההופעות על המסך, משך ההופעות, הכבוד שבו הגו הקריינים את שמו, הכל אמר כוכב. קצת לרוע מזלו, זה היה בימים שחשיבותו של הכדורגל הספרדי רק התחילה להתנחל בתודעת הספורט שלנו. תארו לעצמכם איזו חגיגה תהיה פה בעונה הבאה למראה בניון מככב בלה-קורוניה או א