ותודה לאריק שהרס את הליגה

תודה לאריק. תודה לאריאל. תודה לאריק ואריאל שבידו החזקה וזרועו הנטויה הוציא את הפיינל פור מארץ ישראל, ופדה את אזרחיו מאיזה סיכוי של נורמליות בתוך העמל המפרך של חיים בתוך סיכול ממוקד תמידי. תודה לאריק, מצטרף שמעון מזרחי להמייתם של בעלי עסקים ובתי שעשועים, ילדים והורים על סף חופשת הפסח. תודה לאריק, שבעשר מכות הפך אותנו לארץ שאפילו יוגוסלבים מפחדים להגיע אליה, וספרד, פחות מחודש אחרי פיגוע טרור שאנחנו אפילו לא מדגדגים אותו, מרגישה שאין זה נורמלי להגיע למקום שהוא מנהל. בידו החזקה ובזרועו הנטויה. אם רק היה אוכל קצת פחות האריק שלנו, אם רק היה פותח את ליבו לשעשוע שבספורט, אם רק היה אי פעם מנתר לכדור חוזר, או דוחף את ידו (החזקה או הנטויה) לחטוף כדור אובד, אולי היה מבין אריק שלנו לאיזה נזק הוא באמת גורם פה.

ולמה אנו כה כועסים על אריק (אנחנו לא באמת כועסים: הרוח מצליפה, הגשם יורד, העקרב עוקץ כשהוא מעביר מישהו על גבו בנהר, ואריק הורס. שנכעס על הטבע?). הרי היצר הטבעי הוא לשמוח לאיד על עוד פיינל פור שחומק לשמעון מזרחי מהידיים. אז מה? ההפרעה האירופאית עלולה לעורר את מכבי של הליגה, בדיוק, כמו המשל על הארנב, כשהיא עמדה לישון קצת יותר מדי ולתת לצב(ים) לחלוף על פניה. מכבי השנה לא יכולה להרשות לעצמה לישון, אפילו לא לנמנם. מכבי חייבת להתרכז בליגה. בשנים הקודמות היא הפסידה משחקים שנשכחו בלוח העמוס. השנה היא הפסידה (ואיך הפסידה) לקבוצות שרוצות לנשל אותה. רוצות ומרגישות שהן יכולות.

בחירת הזרים, כמו כל קטגוריה אחרת בכדורסל הישראלי, נבדלת בין מכבי לשאר הקבוצות. השכר, כמובן, וגם השם שיצא למכבי כאחד המועדונים המובילים ביבשת, יוצרים את הפער. אבל קיים הבדל פילוסופי: מכבי, בתוך מנגנון הנצחונות המלחיץ שלה, לא יכולה לבנות קבוצה שתרוץ כמה שנים טובות ביחד. לזרים זה נמאס אחרי זמן מסויים. נייט האפמן (שהיה שותף לפעם האחרונה שבה מכבי רצה כקבוצה) פרח כאן כי הוא ניצח וניצח אחרי שירות במכללה ובקבוצה ספרדית מחורבנת. בשנה שאחרי הזכיה בגבעי הסופרוליג פחתה ההתלהבות ואחר כך הוא ממש לא הבין למה זה נורא כל כך להפסיד בקרית אתא, בעיקר אם עוד שלושה ימים הוא נוסע למשחק מכריע באתונה. חוץ מזה, תמיד יש פלייאוף לתקן. תסתכלו על השובע של פארקר ועל הרעב של באסטון ותבינו במה מדובר.

ארז אדלשטיין, כמו כל מאמן אחר, יודע עד כמה חשוב לפגוע בזרים. זר טוב יתן לך את מה שהוא יכול לתת על המגרש, ילמד את הילידים פרקים בתולדות המקצוענות, ייתן בעיטה בטוסיק העצל של הכדורסל הישראל ויעשה את העבודה שלך ליותר קלה. בשנים האחרונות בינגו של שחקן זר הפך לקריטי: רובם מסרבים להגיע לכאן (הפרחים לחוות השיקמים) והכסף כבר לא כל כך נזיל, ככה שמחתימים את מי שמסכים לבוא, אפילו אם הוא לא שווה חצי מהסכום. בינגו בזרים יקבע אם אתה מקבל חוזה לעונה הבאה או הולך לחתום בלשכה.

קשה לדעת אם אדלשטיין תיכנן זאת כך, אבל הוא לא יכול היה לפגוע טוב יותר השנה. זה לא רק שמייקל רייט ווויליאם אייברי הם מקצוענים מושלמים ושחקנים נהדרים. הלקח של הבחירות של אדלשטיין חייב לשמש לאורים ותומים של מאמנים בשנים הבאות: רייט ואייברי שיחקו, בהתאמה, במכללות אריזונה ודיוק. מדובר בשני שחקנים שהמטרה היחידה שלהם בתחילת כל עונה היתה לנצח את המשחק האחרון בליגת המכללות. לא פחות. הם רגילים לשחק ברמות הכי גבוהות, תחת לחץ, מול יריב מצויין ועם שחקנים ברמתם ומעלה (שניהם שיחקו עם אלטון ברנד, קורי מאגטי, שיין באטייה, ריצ'רד ג'פרסון וגילברט ארינס), והם רגילים לנצח עשרים ומשהו משחקים בעונה ולהפסיד בין ארבעה לשמונה. את מכבי תל אביב הם לא רואים ממטר והם לא מאמינים במושג אי אפשר. לא על פרקט הכדורסל.

תוסיפו אליהם את ליובין, שלמד ממכבי איך לנצח כל משחק. תקחו את שפר, סלומון ואווג'ובי. תוסיפו אליהם את הצעירים המקומיים שנולדו לתוך השלטון הזה ולא יכולים לחכות לנישולו. אם מכבי רוצה להשתתף במפעל בשנה הבאה, כדאי לה להפסיק לדאוג היכן הוא יתקיים השנה.