כאשר שואלים אזרח מרוקאי מי היא האישה הכי מפורסמת שהוא מכיר הוא עונה נאול אל מוטאוואקל (NAWEL EL MOUTAWAKEL?) . כאשר שואלים בקזבלנקה, מי הם צמד האתלטים המפורסם ביותר בתולדות העיר הם עונים סעיד אוויטה ואל מוטאוואקל.
"לב האריה" כפי שהיא נקראה בפי חוגים רבים בעולם האתלטיקה נולדה בשנת 1962 וכבר בגיל 6 החלה לשחק כדורגל עם הבנים: "הזמנים במרוקו היו שונים אז. לבנות לא היה שום מועדון כדורגל שהן יכלו לשחק בו. היום יש 100 אבל הזמנים השתנו". היא סיפרה לאחרונה בעוד כנס בנושא הנשים בספורט, אחד מני רבים שהיא עדיין משתתפת בהם.
בשנות ה-80 היה למרוקאים 60 אלף דולר לתת לה
מוטאוואקל הייתה האצנית המוסלמית הראשונה שזכתה במדלית זהב באולימפיאדה. היא גם הייתה הראשונה לזכות במדליה מהצבע הזה בקרב מדינתה. בשנות ה-80 וה-90, המרוקאים הוסיפו לעצמם מדליות זהב, אבל היא לעד תיזכר כראשונה.
בגיל 15 מוטאוואקל שברה כבר את כל השיאים במדינתה בכל הקשור לריצות משוכות. גם גברים, גם נשים. היא החליטה להתמקד ב-400 מטר משוכות ובשנת 82 היא הייתה אחת מעשרת הרצות הטובות בעולם במקצה זה. שנה לאחר מכן היא הגיעה לחצי גמר אליפות העולם בהלסינקי. הילדה בת ה-20 הגיעה למסקנה שאם היא רוצה להתקדם, היא חייבת לעבור לאמריקה.
"תקציב איגוד האתלטיקה בתחילת שנות ה-80 במרוקו עמד על 60 אלף דולר בלבד וזה לא הספיק. המשפחה שלי הציעה ותמכה ברעיון שאכתוב למכללות בארצות הברית, שאולי יקדמו אותי אל עבר המטרה- מדליה אולימפית ב-400 משוכות".
החיים באמריקה
מיותר לציין שהביקוש עבור כישרון המרוקאי היה עצום. בסופו של דבר היא קיבלה את ההצעה המפתה ביותר מאיאווה סטייט. שבוע לפני שעזבה לראשונה בחייה לארצות הברית, אביה שכב על ערש דווי. הוא ביקש ממנה להגשים את החלום ולעבור לאמריקה כי רק שם היא תגשים את הפוטנציאל שלה. באותו לילה הוא נפטר.
בשנת 83' היא החלה את לימודיה בארצות הברית: "וואו, זה היה קשה. הייתי סטודנטית זרה, בלי שפה ובלי הרבה חברים. אבל זה מה שחיזק אותי מנטלית. זה מה שגרם לי להבין שאני הולכת לעשות את זה".
שנה לאחר מכן באולימפיאדת לוס אנג'לס, אל מוטאווקל התפוצצה על המסלול הלוהט. היא סיימה את גמר ה-400 משוכות עם שיא אישי של 54.61 שנ', כשהיא מקדימה בעשרה מטרים את האמריקאית ג'ודי בראון שסיימה במקום השני. העולם האיסלאמי כולו בכל מקום עולם, שחלקים ממנו התנגדו ועדיין מתנגדים לרעיון האולימפיאדה, רעד מהתרגשות כאשר ההימנון המרוקאי התנגן באיצטדיון.
"עד כמה רחב האופק שלך"
הפרשנים דיברו על כך שאין לדעת לאן היא יכולה להגיע עם היכולות שלה. אבל הגורל רצה אחרת. האישה שהייתה כל כך חזקה מנטלית , החלה לסבול מבעיות רבות בגופה. היא נאלצה לעבור ניתוח בברכיים שההחלמה ממנו התארכה יתר על המידה. כשהיא חזרה להתאמן היא הרגישה שזה לא זה ופרשה בשנת 87'. הבעיות בברכיים רק החריפו מאז, וכך גם בעיות הגב והכתפיים. כיום, בגיל 42, היא עושה הכל כדי להימנע מניתוחים ומאמינה בטיפולים אלטרנטיבים: "אנשים תמיד חשבו שאני חזקה, כי עבדתי קשה בתקופת הקריירה שלי, אך למעשה אני בסך הכל 1.55 מ' עם גוף חלש שהיה לי לרועץ".
השאלה שתמיד שואלים אותה, היא מה הרגע שהיא לקחה לעצמה מהקריירה הקצרה שלה. כשכולם בטוחים שהיא תדבר על ההימנון או משהו דומה, היא אומרת שהיא תמיד נזכרת במשוכה האחרונה בגמר האולימפי. על הרגע הזה שהיא עצמה עיניים וטסה אל מעבר קו הסיום. היא גם זוכרת איך חשבה שפסלה, מכיוון שהרגישה שהיא טסה על המסלול. "מאז" היא אומרת "אני מנסה להשריש בכל ספורטאית מוסלמית שגם היא יכולה להגשים את החלום הזה, את הרגע הזה. הכל עניין של עד כמה רחב האופק שלך ועד כמה גדול הרצון שלך".
