תואר נבדל

ראול הוא אחד השחקנים היחידים בליגה הספרדית שכבשו כמעט כל פסגה בכדורגל האירופאי. ברזומה של הקפטן ישנם גביעי אירופה, אליפויות ומאות שערים בכל המסגרות, אבל בתחילת העונה נשארו לו שני סימוני 'וי' להשלים ברשימה (עוד אחד כזה מחכה לו בקיץ, אבל זה סיפור אחר). הראשון - ניצחון בקאמפ נואו במסגרת הליגה, הוגשם בדצמבר האחרון. השני - זכיה בגביע הליגה, נראה רשום גם הוא כשריאל הגיעה לגמר מול סרגוסה, אחת הקבוצות החלשות בליגה (מקום 15 ושש נקודות בלבד מהקו האדום). נראה, אז מה.

ומה הסוד של אותה סרגוסה ושל מאמנה ויקטור מוניוז שהצליחו להוציא העונה מהגלקטיקוס תיקו מאופס בבית, 2:2 בברנבראו ואת גביע המלך בדקה ה-111? בעיקר מלכודות נבדל הכי בסיסיות במערך של 4-4-2 ומחוייבות הגנתית מוחלטת של הקשרים. בגמר הגביע נתפסה ריאל 10 פעמים בנבדל, אחרי שבמשחק הליגה בשבת הגיעה לתריסר ונראה שאפילו 'קסטל די סאנגרו' בימיה ב'סריה ב' היתה יכולה ללמד את קבוצת המיליונרים נימוסים עם התרגיל הישן ביותר בספר. במשך שלושה משחקים ו-300 דקות של כדורגל, הקבוצה הסמפטית עם תקציב של 18 מיליון יורו לא נראתה נחותה מהגלקטים שמתוקצבים על פי הערכות ב-229 מיליון יורו. המחשבון מספר שזה כמעט פי 13.

אם אני ונגר, אנצ'לוטי, רייקארד או דשאן אני לוקח כמה ימי חופשה, יושב במלון חמישה כוכבים עם וידאו ושלוש קלטות ולומד אותן בעל פה.

חבל לי עליכם, קוראי היקרים, שפספסתם חוויית כדורגל מספר הקלאסיקות. אנדרדוג מוחלט מראה לעולם במה שונה הכדורגל מכל ספורט אחר ומדגים בצורה מושלמת את הקלישאה שבמשחק נתון הכל יכול לקרות. לצורך העניין, אם הלייקרס ישחקו מאה פעמים מול הפועל תל אביב למשחק מכריע, לא יהיה מוגזם להניח שהם לא ישמיטו אף משחק. עוד סיבה לכך שהבלאנקוס של קירוש לא הביאו את הגביע ל'פלאזה דה סיבלס' (ככר רבין של מדריד) היא השמיכה הקצרה שמעמיד ולדאנו לרשות המאמן.

לא משנה באיזה צורה נסתכל על זה - לריאל אין ספסל. כשסרגוסה הייתה תשושה כבר בדקה ה-60, מוניוז זרק למגרש את גייטי שהכניס רוח חיים לקבוצה וכשסאביו לא עמד על הרגלים, היה זה חואנלו שהזריק קצת חמצן ועזר בהחזקת הכדור. כשקירוש הסתכל על הספסל שלו, אני בטוח שזלגה לו דמעה ולא אופתע אם סינן לעצמו איזה משפט אה-לה ז'וז'ו חלסטרה שמשמעו: "מה זה החרטה הזה?". החילוף הכי מוצלח שהוא יכול היה להנפיק היה פורטיו בסולארי. מרגש ממש. ריאל מדריד, קבוצה עם עוד כמה מטרות העונה מלבד גביע המלך, נזכיר, גמרה משחק של 120 דקות עם שני חילופים בכיס וחצי קבוצה שנראית כאילו היא צריכה להתחבר להנשמה.

לזכות ריאל ייאמר שהם שיחקו בלי שני ה'אקמולים שלהם - רונאלדו וקסיאס. השוער והחלוץ הכי טובים בספרד, שלא משנה כמה רע הגלקטיקוס נראים, מסוגלים לנצח או שלמור על תוצאה במו ידיהם ורגליהם.

אני כבר רואה חלק מהתגובות שיתקפו את סחבק שהוא אנטי-מדרידיסטה. הבל הבלים. אני גר במדריד והולך לכל משחקי הבית של הקבוצה ותאמינו לי שאני קודם כל אוהד כדורגל שהיה שמח לראות כדורגל טוב בברנבאו כל שבת. המציאות העונה היא שאת מספר ההצגות הטובות של ריאל בברנבאו אני יכול לספור על אצבע אחת - במשחק מול אתלטי, כשבחצי שעה של כדורגל משובח הם גמרו עניין. ביתר משחקי הבית, שאת כולם ניצחו הגלקטיקוס (מלבד התיקו מול סראגוסה בשבת האחרונה וזה המפוקפק מול ולנסיה), מצאתי את עצמי ישוב עם חבריי העיתונאים בקפה 'לטרל' שמחוץ לברנבאו - ממואסים מזה ששוב ראינו את השחקנים הטובים בעולם מציגים כדורגל בינוני ומטה.

ואם כבר מדברים על דיכאונות, מה עובר על בקהאם וראול? בקהאם של השבועות האחרונים נראה אבוד לגמרי על המגרש - עצבני, לא מחובר בהגנה, הולך עם הראש בקיר בצד השני עם הגבהות סתמיות למרכז, כאשר בספרד כל הכדורגל בנוי על הגבהות מהאגפים. וזה יותר ממה שאפשר לומר על הקפטן הספרדי שנעלם למשחקים שלמים. ידוע שזה תמיד היה הסטייל שלו, אשר בעטיו זכה לכינוי 'המטאדור' - הרוצח, שבשקט ובאלגנטיות נועץ כדור ברשת של הקורבן. מוקדם עדיין להסיק מסקנות מרחקיות לכת, אבל בימים טרופים אלה הוא נראה כמו שחקן שנגמר לו הסוס. כחלוץ חוד קל מדי לסגור אותו וכחלוץ שני מאחורי רונאלדו הוא פשוט נעלם ומפנה את הבמה לזידאן.

אבל הנקודה העיקרית היא שאתמול מתה הקלישאה האופנתית בקרב האוהדים והפרשנים בישראל ובספרד כאחד - "כשריאל יצטרכו להציג כדורגל איכותי הוא יגיע". אתמול הם היו צריכים את זה. פרז, האיש עליו נאמר כי הוא המלך האמיתי של ספרד, עוד לא נישק את הגביע הנושא את השם מאז שהגיע לקסטליינה. מה שהוא כן ראה זה את דפור מניפה גביע אצלו בבית בחגיגות ה-100 של ריאל לפני כשנתיים ואת סראגוסה הקטנה מפילה נעל זכוכית בדרך לקבל הגביע אתמול. שאף אחד לא ישלה את עצמו - לראול וחבריו הגביע הזה היה חשוב לא פחות מהאליפות עצמה והפרצופים ההמומים שלהם בסוף המשחק אישרו זאת בקול רם.

על שני מעשי חמורו?ת מדרידיסטיים נענשה ריאל אתמול: המעניש הראשון היה מיליטיו, שבקיץ כבר היה בדרכו לשורות הארמאדה הלבנה, והזכיר לולדאנו שוויתר עליו בדיוק מה חסר לו - שחקן הגנה קלאסי שמתבסס על משחק לחימה המלווה בהרבה ביטחון. השני הוא מובייה, שבצד השני של מדריד אצל מנזנו באתלטי, לא קיבל אפילו מקום על הספסל. בשני המשחקים מול ריאל הראה מובייה שהוא סוס עבודה בדיוק מהסוג שאתלטיקו, אשר מכרה אותו לסרגוסה בחורף, מחפשת עכשיו בנרות.

ואולי הנתון היבש הבא מתאר הכי טוב את הפרדוקס הלאומי שמייצר מפעל הגביע שנקרא על שם המלך: בראש טבלת הזכיות עומדת ברצלונה הקטלונית עם 24 זכיות, אחריה נמצאת אתלטיק בילבאו הבאסקית עם 23, בעוד ריאל, קבוצת הפאר של ספרד וכמעט סמל של בית המלוכה עצמו, תופסת רק את המקום השלישי עם 17 זכיות. מה זה אומר, אני משאיר לכם.