הכי גדולה בהיסטוריה?

פרשת השבוע באנגליה עסקה בהשוואות בין דמויות מיתולוגיות מהעבר לכוכבי דור ההווה. על שולחן הניתוחים הונחה השאלה הבוערת הבאה: האם ארסנל, שהשלימה השבוע 28 משחקי ליגה ללא הפסד, היא הקבוצה הטובה בהיסטוריה של הממלכה הבריטית?

ורגע לפני שאתם מתפרצים עם התשובה, תרשו לי להפריד בין הדינוזאורים הרומנטיקנים לבין בני דור ה-SMS קצרי הזיכרון, ולהציג שתי גישות התייחסות לסוגייה, שרלוונטיות למעשה לכל דיון בלתי נמע דומה שעולה מעת לעת.

הראשונה כועסת בכלל על עצם ההשוואה, ומאשימה את יכולת הטשטוש של הזמן, שאולי והשכיח מעט מגדולתן של האימפריות הקודמות, בקריצה מכוונת צפון מערבה לליברפול של שנות השבעים והשמונים. השניה לא מפחדת להשוות: למה להאשים את עצמנו בכך שאנו חווים את ההווה? הרי ברור שארסנל הנוכחית היא אכן קבוצה איכותית מקודמותיה ברמה הטכנית ובמהירות המשחק, כך שלמעשה אנו בונים היום את ההיסטוריה של מחר. על משקל המשפט הידוע: זה שאתה פראנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך.

בעין הלגמרי לא אובייקטיבית של עבדכם, נראית ההשוואה בלתי אפשרית. פשוט משום שהמשחק לפני הקמת הפרמייר ליג לא מזכיר במאום את המשחק של היום, למעט אולי הגשם. במאבק תקופות שכזה לצד המודרני אין שום סיכוי. המגרש אז היה בוצי, הכדור כבד, השחקנים אלימים ומנוסים באמנויות לחימה שונות והשופטים חצי עוורים.

איך למשל היה נראה מפגש בין חיל התותחנים של וונגר לליברפול של פייזלי? פירס והנרי, מריחים מאו-דה-טואלט של מעצב ידוע ולבושים בכחול-צהוב הווינרי מתחילים להתמסר. השניים היו פורצים בדאבל פס לכיוון הרחבה, עד שרגל עבה ומוכתמת בבוץ היתה מתרוממת לגובה חזהו של הנרי, מוציאה אותו להתחבר בחוץ לאמצעי הנשמה מלאכותי, וההמשך ידוע - שער ליברפולי, בעדיפות לנגיחה מהרמת כדור מן האגף שיסיים בליץ של עשר דקות, ומכאן ןהלאה משחק מסירות בין המגינים עד הדקה התשעים או השריקה – מה שיבוא קודם. 0:1 לרומנטיקנים. במילים אחרות – אפשר ורצוי להירגע.

לגבי סוגייה דומה, אך פחות מורכבת, דומה כי פרשני הכדורגל האנגלי תמימי דעים: ארסנל היא בהחלט הקבוצה הטובה ביותר מאז הקמת הפרמייר ליג. עוד קבעו המומחים: תיירי הנרי הוא הכדורגלן הטוב ביותר ששיחק באנגליה בתקופה זו. לקביעה זו לא צפויות התנגדויות, פרט אולי לבחור צרפתי מגודל עם גבה אחת ומספר שבע על הגב, שנהג לעשות מה שהוא רוצה באולד טראפורד, ולבעוט במי שלא הסכים איתו.

עבור ארסנל, כרטיס הכניסה לפנתאון ההיסטורי של אגדות הכדורגל, עובר העונה דווקא במקום אחר – ליגת האלופות. מבחן הבגרות האמיתי של הכוכבים של וונגר הוא ההצלחה האירופית, שעד עכשיו נשארה רחוקה מאוד מהייבורי. הגביע האירופי היחיד שארסנל זכתה להניף היה גביע המחזיקות ב-1994, ואילו הזכיות של יריבות כליברפול, מנצ'סטר ואפילו נוטינגהאם פורסט בעבר בתארים, יצרו לארסנל שם של מתמודדת מקומית עיקשת, אך חסרת סיכויים ממשיים בטורנירים מכריעים באירופה.

העונה יכולים בהייבורי לשים את העבר מאחור ולהפוך את עצמם למועמדים יותר רציניים לתואר שחלק מהפרשנים כבר מיהרו להדביק להם השבוע.

התואר שעומד לנחות בהייבורי העונה, אולי אפילו בצורת דאבל, כבר נמצא בכיס. וונגר וחבורתו יכולים לסיים את המאבק באנגליה בשלב מוקדם יחסית - עוד שלושה ארבעה ניצחונות ליגה וניצחון מול היוניטד בחצי גמר הגביע, כנראה יספיקו כדי לסגור עניין בזירה המקומית. זה יותיר את ארסנל מפוקסת וערוכה לקראת שלבי הסיום של ליגת האלופות.

רבע הגמר מול צ'לסי הוא עבורה חלום ורוד שהתגשם. הם יפגשו קבוצה מוכרת ובעיקר מפוחדת, שיודעת מראש מה תהיה התוצאה על רקע הכשלונות בעבר וההדחות הרצופות מהגביע האנגלי בארבע השנים אחרונות על ידי ארסנל. ארסנל תיאורטית כבר בחצי גמר הצ'מפיונס, שם הם אמורים לפגוש את ריאל מדריד, או מונאקו - שתי קבוצות שעדין לא קרובות לסיום מאבק האליפות בליגות המקומיות. ההגנה של ריאל מדריד היא בהחלט מכשול שהנרי יכול להתמודד איתו. לאור הפציעה של רונאלדו ויכולת ההבקעה לאחרונה של ראול, נראה כי חיי ההגנה הדינמית של התותחנים יהיו קצת יותר פשוטים.

בטווח הקצת יותר ארוך, המבחן המשמעותי עבור ארסנל יהיה העקביות. אם וכאשר תזכה ארסנל בתואר אירופי, יתבצע ריענון בסגל, כששחקנים כליונברג, ויירה, וילטורד ואולי אפילו הנרי יעזבו כנראה את המועדון בהדרגה, ופנים חדשות יצטרפו לרייס והצעירים האחרים. כשמודל השליטה המתמשכת של היונייטד ניצב לנגד עיניו, האם וונגר יצליח לחקות את פרגוסון ביכולת למנוע תחושת שבוע במועדון הלונדון-אירופאי? רק אחרי שנקבל תשובה על כך נוכל לחזור ולהתייחס ברצינות לשאלה ממנו יצאנו לכל הסיפור הזה.

מייקל אואן, חלוץ בחסד עליון, ובמקביל דוגמן סדינים, ציפות ושאר מצעים בכל כך הרבה בתי אב בליברפול, נמצא ללא ספק במשבר. תשעה שערי ליגה בלבד לצד עשרות החמצות הזויות, הביאו את יושבי אנפילד לגרד בפדחתם ולתהות מה בדיוק גרם לאליל שלהם להזכיר על המגרש דווקא, מכולם, דווקא את אמיל הסקי.

אואן עצמו הודה בכך שהוא מודאג מהירידה בכושרו, כשברקע קבוצתו מקרטעת לה וכאילו עושה הכל בכדי להיכשל בכל מטרה שהציבה לעצמה בתחילת העונה. לכל הלחץ הליברפולי הזה נוספה השבוע סוגייה מטרידה שהתחילה לתפוס כותרות - בעיית הפנדלים של אואן.

אחרי שהחמיץ את בעיטת העונשין מול פורטסמות' בגביע, התייצב אואן גם ביום א' החולף מול הנקודה הלבנה, הפעם בסנט מרי, איצטדיונה של סאות'המפטון, ושוב איכזב. אולי זה האוויר הדרומי שגורם לבומבות שלו להתגלגל במבוכה לעבר השוערים, אולי זה הלחץ הכללי ואי שביעות הרצון מיכולתה של הקבוצה. ייתכן ומדובר גם במרמור כלפי המאמן. אך הסיבה האמיתית להתפתחות הבעיה, כמו מרבית הצרות של ליברפול העונה, מגיעה מכיוונו של ז'ראר הוייה.

תשאלו איך הוא בכלל קשור לכל העסק? הנה הסטטיסטיקה של מייקל אואן, בועט הפנדלים הקבוע של ליברפול, מן הנקודה הלבנה עד כה: 23 בעיטות - 13 שערים, 10 החמצות. למען הדיוק, אחד מהשערים היה בעיטה חוזרת של פנדל מוחמץ מול צ'לסי, שנבעט שוב מסיבה לא ברורה, אבל לא נהיה קטנוניים. מדובר במאזן עלוב למדי של 56 אחוזי הצלחה.

סטטיסטיקה שכזו זועקת למאמן להחליף בועט עונשין. לא בבית ספרנו. אואן צריך את הפנדלים כדי להעלות את מאזנו מול שאר מפציצי הליגה, הוייה צריך שאואן יהיה מרוצה, כי כשהוא פותח את הפה, בהנהלה נכנסים ללחץ. משוואה פשוטה לכאורה אך התוצאה עכורה. דני מרפי והקפטן סטיבן ג'רארד הם בעלי אחוזי הבקעה גבוהים משל אואן מהנקודה, אבל כעת הביטחון של אואן ירד עוד יותר, הוייה לא יכול לנשל אותו מהתפקיד במצב הנוכחי כדי לא לשבור אותו לגמרי, והרי לכם עיסה דביקה שקשה לצאת ממנה.

אואן הוא חלוץ גדול, והדעיכה בכושרו היא זמנית בלבד. הקריירה הקצרה אך המכובדת שלו מלווה בתקופות שחונות ובקאמבקים מתוזמנים היטב. למרות זאת, לא תמצאו סקאוזר אחד באנפילד שיישמח העונה לראות שחקן אדום נופל ברחבת היריב. לאיש לא יפריע אם השופט פשוט יתעלם.