איך נפלו גיבורים (חלק שני)

בתחילת השבוע התפדחתי קצת (למה "קצת"? בואו נשים את הדברים על השולחן: המון) ונחרתי בבוז אל מול רשימת מאה הגדולים של פלה. איפה לב יאשין? השתוממתי. ומה עם גארינצ'ה? התקוממתי. ובאופן כללי – מה עושה שם רובר פירס? ובכן, לרובר פירס עדיין אין מקום בשום רשימה בסדר גודל שכזה, מצטער, אבל לב יאשין וגארינצ'ה הושמטו רק מכיוון שהרשימה היא בכלל "מאה הגדולים החיים". דגש על החיים והנושמים, גם אם בפרישה. אז הנה לכם, פעם נוספת: מצטער. כל מה שתגידו בתגובות, אספוג באהבה.

ובכל זאת, אפרסם בקצרה את רשימת "מה הם עושים שם?", לטובת אלה שלא פגשו במאמר, ואפרסם מייד מתחתיה את רשימת 27 "איפה הם?" שמקומם נפקד משום מה ושיהוו מחליפים ראויים לסימני השאלה.

הרנאן קרספו, חאבייר סביולה, חאבייר זנטי – ארגנטינה.
ריבאלדו, רונאלדיניו – ברזיל.
דאבור סוקר – שכנעתם אותי. חוזר בי: למי שהיה מלך שערי המונדיאל יש מקום. למרות שעל פי אותו היגיון – מה עם ולדימיר סלניקוב מרוסיה? גם הוא הרשית לא מעט פעמים במונדיאל.
פאבל נדבד – צ'כיה.
בריאן לאודרופ – דנמרק.
מייקל אואן – אנגליה.
מרסל דסאיי, ז'אן פייר פאפן, רובר (הט' נחה, לגולש שנזף בי על שגיאת ההגהה – ועל כן רובר) פירס, דויד טרזגה, פטריק ויירה – צרפת.
מיכאל באלאק – גרמניה.
ג'אן לואיג'י בופון, פרנצ'סקו טוטי, כריסטיאן ויירי – איטליה.
הידושיטי נאקאטה – יפן.
פטריק קלייברט, רוד ואן ניסטלרוי, קלרנס סידרוף – הולנד.
אל האדג'י דיוף – סנגל.
ג'ורג' וואה – ליבריה. טוב, בסדר, גם כאן שיכנעתם אותי. יש מצב למקום בגדולים.
לואיס אנריקה – ספרד.
מישל אייקרס, מיה האם – ארה"ב (כדורגל נשים).

ז'ארז'יניו – ברזיל. קיצוני סופה, קראו פעם לפונקציה הזאת. רגל שמאל האיומה, שפת הגוף המתעתעת. אם ריבילינו, קרלוס אלברטו ופלה הם הנציגים הנבחרים של נבחרת הפלא של ברזיל 1970, אין מצב להשאיר את ז'ארז'יניו בחוץ. ועוד מצריך עיון: מה עם טוסטאו? אבל לא נתעקש, כדי לא להגזים.

חורחה ואלדנו – ארגנטינה. חלוץ גדול, הן בנבחרת, הן בריאל מדריד. סופר ומנהל אגדי בהתהוות. אגדת כדורגל, מה יש פה לא להבין?

איאן ראש – וולש. אחד הסקוררים הגדולים בכל הזמנים, לבטח הגדול בתולדות הכדורגל הבריטי. מכונת השערים של ליברפול המיתולוגית של שנות השמונים. סקורר נדיר שנשמט משום מה מלבו של פלה. אולי קנאת חלוצים, מי יודע.

ג'ף הרסט – אנגליה. אגדת מונדיאל אלמותית. מלך אנגליה ואביר המלכה. שלושער יחיד וסנסציוני בגמר הגביע, כולל השער השנוי ביותר בתולדות משחקי הגביע העולמי. איך אפשר, ברשימת סיכום היסטורית, להשאיר אותו בחוץ?

וולטר זנגה – איטליה. אגדת שוערות בחייו והשוער האיטלקי הגדול ביותר מאז דינו זוף. אם בופון בפנים, השארתו של זנגה בחוץ היא בגדר שוד ושערוריה.

ראיין גיגס – וולש. בלי קשר לעובדה שבקהאם, ואן ניסטלרוי, רוי קין ופטר שמייכל, חבריו ליונייטד של הטרבל, נמצאים ברשימה – גיגס הוא שחקן הכדורגל הטוב ביותר ששיחק במועדון האנגלי המצליח ביותר בעשור האחרון. למה בחוץ? לא יפה.

האנס קראנקל – אוסטריה. להוציא נבחרת הפלא של הוגו מייזל ומאתיאס שינדלר, השחקן האוסטרי החשוב והגדול בכל הזמנים. הפך את אוסטריה וינה לגורם של ממש בכדורגל האירופאי. מבקיע בחסד עליון ודמות כדורגל צבעונית.

סרגיי בלאנוב – ברה"מ. המוציא לפועל והרוח החיה מאחורי נבחרת ברה"מ הבלתי נשכחת של 1986 ושל דינמו קייב. האיקס שהפך לבנאדם על לוח השירטוטים של ואלרי לובאנובסקי.

אולג בלוחין – ברה"מ. שחקן הכדורגל הרוסי השני בגדולתו אחרי לב יאשין, מכונת שערים אמיתית ומי שהיה, לפי טענת מרקו ואן-באסטן, המודל שלו לחיקוי.

ג'ז'וז' לאטו – פולין. על משקל דאבור סוקר: מלך שערי מונדיאל, צריך להיות ברשימה. 7 שערים במונדיאל 1974, המונדיאל של קרויף, בקנבאואר וגרד מילר. ולאטו.

אוסבלדו ארדילס – ארגנטינה. המוח והמנוע מאחורי זכייתה המיתולוגית של ארגנטינה במונדיאל 1978, ההזוי משהו. אגדת כדורגל בארגנטינה. כנראה שבברזיל לא.

ליאופלדו לוקה – ארגנטינה. נספח נוסף לנבחרת ההיא והגרסה הארגנטינאית של מיודענו, ז'ארזיניו.

סנדרו אלטובלי – איטליה. אחד המבקיעים הגדולים בתולדות הכדורגל האיטלקי ונבחרת איטליה. שחקן שקט, נכון, אבל רצחני בתיבת השש-עשרה. מצורף בונוס: שער בגמר המונדיאל של 82.

ברונו קונטי – איטליה. הקוסם של רומא ונבחרת איטליה היה השחקן האיטלקי הטוב והנערץ ביותר בעידן שזכור בעיקר בגלל הבלחות הגאונות של רוסי והנוקשות של שיריאה. כמדומני גם שהשחקן נערץ ביותר על אבי רצון.

אנצו שיפו – בלגיה. אם ז'אן מארי פאף שם, אם פרנקי ואן דר אלסט, אם יאן קלמנס – מדוע נפקד מקומו של השחקן הבלגי הגדול (גם אם השנוי ביותר במחלוקת – ז'אן מרי פאף אמר עליו פעם: "שיפו לא יורד להגנה כי הוא עסוק בסידור השיער שלו") ביותר בכל הזמנים?

פרבן אלקיאר לארסן – דנמרק. הסוס הדורסני, אשר ביחד עם מיכאל לאודרופ היווה את הכוח המניע מאחורי תור הזהב של הכדורגל הדני בשנות השמונים.

אנדריאס ברמה – גרמניה. נכון, שנות התשעים היו לא משהו, שלא לדבר על מונדיאל 90, אבל עדיין, לותר מתיאוס לגרמניה ולאינטר מילאנו ללא אנדריאס ברמה זה כמו מלמיליאן ללא אוחנה לבית"ר ירושלים ולהפך.

מיצ'ל – ספרד. על אותו משקל של צמדים: אם בוטרגניו בפנים, מיצ'ל מוכרח להיות גם הוא. אין מצב שלא.

פיטר שילטון – אנגליה. סיר פיטר שילטון, בשבילכם, חנה בשער האנגלי במשך עשור וחצי. אם להיות הוגנים, וסליחה מראש לדיוויד סימן, מאז פרישתו לא קם לאנגליה מחליף ברמתו.

פאט ג'נינגס – צפון אירלנד. שוער. הדור שלא ידע, כבר לא יידע. והדור שידע, לא זקוק לכל הסבר.

חוזה לואיס צ'ילאברט – פאראגווי. פאונד פר פאונד, אולי השוער הגדול בהיסטוריה. אם היה נולד אנגלי או גרמני, כנראה שאיש לא היה חולק על כך.

דראגן סטויאקוביץ' – אגדת כדורגל יוגוסלבית וקרואטית, שבוודאי לא נופל בחשיבותו בכדורגל האירופאי והעולמי מדאבור סוקר.

ג'קי צ'ארלטון – אנגליה. או שהוא נפטר (חס וחלילה), או שפלה התעצל לבדוק בארכיון. אחד משחקני ההגנה הגדולים בכל הזמנים וביחד עם בובי מור, לב ההגנה האנגלית המיתולוגית של 66'.