על מכבי, מכביזם ואשכנזים

רבות כבר דוסקס על החיבור בין דייויד בלאט לפיני גרשון. אחד אינו יכול בלי מישנהו. ין וינג. הוא מביא את המקצוענות הפרינסטונית, היסודיות, השיטתיות, ההוא מביא את החספוס הישראלי, את האלתור, את העמידה הטובה יותר תחת לחץ של הנהלה, קהל ומדינה שיושבים לך על הגרון.

אם התיאוריה הזו נכונה, הרי שבלאט (שמעולם לא קיבל הזדמנות מקצועית שווה לזו של גרשון מבחינת הרכב שחקנים) יהיה אחראי לשלב הנוכחי. בלאט עובד על תוכנית. הוא יודע מה הפוטנציאל והוא יודע שהפוטנציאל הזה, מלבד מחצית אחת פה ושם, בקושי נגע בגבולות שלו. לפי התוכנית, מכבי צריכה להתחיל להתפוצץ כבר ביום חמישי הקרוב. לא פיצוץ ממשי. טיל קסאם כזה שיספיק כדי לתת את הטון. האטומי צריך להגיע, אם וכאשר, בפיינל פור. ניתן לסמוך על בלאט שיביא את מכבי לפיינל פור ושיכין אותה לפיצוץ. הדאטה כבר קיימת: למכבי אין הגנה, אבל יש התקפה שבכל ערב נתון יכולה להשכיח את זה. עם המידע הזה בלאט צריך לבנות כושר הדרגתי לפיו ניקולה, שאראס, בורשטיין ופארקר יהיו בכושר שיא באפריל. כשמכבי (ולא אם) תגיע לפיינל פור היא תשחק משחק אחד או שניים. זה כבר לא יהיה תלוי בבלאט, אלא במה שנשאר מהקסם של גרשון.

אין בעולם מועדון כמו מכבי מבחינת המחויבות שלו כלפי עצמו, כלפי השחקנים, המאמנים והקהל לנצח בכל משחק. אולי היאנקיס, אבל בבייסבול קיימות אפשרויות רחבות יותר לכשלון. ריאל מדריד מתקרבת למודל הזה. מי שצריך מביא את שאראס או את אלכס רודריגז או את בקהאם. אם צריך, שעון המזכירות לא יפעל במשך שניות ארוכות ברגעים המכריעים במוסקבה. הכסף משני כאן למחויבות וזו נמצאת שנות אור דרומית לחשיבות הנצחון. במועדונים כאלו יש קודים, מקצועיים ומחוץ למגרש. ג'ייסון ג'יאמבי היה יכול להיות ילד הפרא של הבייסבול כששיחק באוקלנד. למסיבת העיתונאים הראשונה שלו כיאנקי הוא הגיע מגולח ומסופר.

לדורון שפר אין מקום במודלים כאלו. הוא היה צריך לברוח ממכבי כדי לגדל שיער. אין כאן מילת ביקורת כלפי המכביזם או שפר - הם מעולם לא התאימו זה לזה. מה לשפר ולפנים החמוצות של הפסד אחד אחרי עשרים נצחונות? שפר התבגר ופיתח נקודת תצפית אחרת על הבייבי שלו: נעים לנצח, אבל לא נגמר העולם אם לא.

באף שלב בקריירה שלו לא נבנתה קבוצה סביב שפר. שפר לא לוקח אבל גם לא נותנים לו. ובשביל מה: פה היה את ריי אלן ודוניאל מרשל, כאן היו לו קטש ומקדונלד, ושם היו לו את קנדי וליף. זוהי עונה גדולה עבור שפר (לא מכריעה, מכיוון שהוא לא מסתכל על כדורסל במונחים כאלו): ירושלים היא קבוצה שלו. המאמן שלו מדבר בפסקי זמן על זרימה, לתת למשחק לזרום. השחקנים לא מפסיקים לגעת אחד בשני, לתמוך. כשירושלים הורידה את שפר לעשות פוסט אפ בכוח נגד וילנה הוא החטיא פעמיים ווילנה צמצמה פערים. כשירושלים זרמה שפר עלה על הזרם. יותר מדי פעמים קיים קשר ישיר בין התוצאות של ירושלים להימצאות של שפר על המגרש וליכולתו.

זינדין זידאן אמר אחרי הגול המדהים שלו בגמר גביע אירופה לאלופות ב-2002 שאם היו נותנים לו עוד מאה הזדמנויות דומות, זה לא היה מתלבש לו. בגלל זה זידאן הוא גאון כדורגל, מהזן של הגדולים באמת: הפעם האחת שהתלבשה לו הכריעה את גמר גביע אירופה לאלופות. שפר לא צריך לנצח כל משחק - הוא הרי ברח מהתבנית הזו. הוא חייב לתת לירושלים צ'אנס לנצח כשצריך (או אפילו להפסיד בהפרש מספק כפי שקרה נגד סופוט). אם זה מתחבר יכול להיות כאן פלייאוף שמח במיוחד.

מבחר דוגמאות:

"אבל דני, תסכים אתי ש..." (שאלה שאין סימן שאלה בסופה. כזו שנותנת לאומרה את הקרדיט ומחכה בסופה רק לאישור על ההגיג).

"שלומי, אנחנו מבינים ש..." (תחילת פינג פונג שתכליתו לעקר מתוכן את עבודתו של הכתב החרוץ).

"רובן, תישאר איתנו עוד דקה ותצפה...." (סיום פתאומי לראיון עם אורח שהטריח את עצמו לאולפן אחרי משחק מעייף, כי מה פתאום שמישהו ידבר יותר משתי דקות ברציפות ויקח דקות מסך מבוני).

ולא נזכיר כאן את ההרגל המגונה לבשר את התוצאות הסופיות של המשחקים עוד לפני התקציר (כי למה, למה באמת שתיהנו בכיף).

צפו בסיכום המחזור בשבת בערב בערוץ הראשון. תורידו את הצבע וצפו בשחור-לבן כדי להינות מחוויית סבנטיז אמיתית. הקליטו וצפו שוב, ואחר כך תשאלו את עצמכם, אבל בכנות: איזה כישורים מביאים איתם בוני, נוימן ודני גינזבורג (הזהות כאן לא ממש חשובה) כדי לקבל מהערוץ הראשון את תוכנית הדגל שלו על כדורגל ישראלי? חבר טוב שלי אומר שזה רק בגלל שהם אשכנזים.