גליסיה גליץ'

השבוע החלטתי לדחות את הטור בכמה ימים ולשים פעמיים לגליסיה, ליומיים שכולם ליגת האלופות. ארזתי לי תיק קטן והתקשיתי שלא להתמוגג ממה שמחכה לי - פתיחה עם הסינדרלה הספרדית מויגו מול הקבוצה הטובה בעולם, ארסנל (וחבל לכם על הזמן להתווכח). וקינוח במפגש הענקים בין יובנטוס לדפורטיבו. נראה לכם שבנאדם יכול לקנא בעצמו?

הגעתי לויגו ביום שלישי בשבע בבוקר אחרי נסיעה של שמונה שעות ממדריד. השמש היתה עדיין בחרופ עמוק ול-2,500 האוהדים האנגלים, שלפי הדיווחים בעיתונות המקומית אכלסו את העיר, לא נראה סימן. עד שתתעורר העיר, פתחתי לי את ה"מארקה" המקומי. העיתון הכתיר את גיבור היום, פבלו קביירו, השוער הראשון של סלטה, שיצטרך לחסום בגופו את הנרי ורייס. רצה הגורל וקביירו היה אחראי לגול הראשון של התותחנים אשר הגיע כבר בדקה ה-18, אחרי ספק גול עצמי של בריזו (גרסת הספרדים) ספק של אדו "האדום" (גרסת אופ"א). במהלך הגול קרע השוער את נחיר באפו כתוצאה ממפגש עם רגל של שחקן ארסנל. השופט לא נתן לו יתרון והצביע על נקודת האמצע. וקביירו? הוא התאושש, סירב להתחלף והמשיך את המשחק עם נחיר קרוע. גיבור או לא גיבור?

המשחק נהפך למשחק של חתול ועכבר - או יותר נכון - חתול ופשפש. משחק ההתקפה של סלטה הוא אחד האיטיים בכדורגל האירופאי והוא בנוי על אחזקת כדור והעברתו מצד לצד עד להגבהה מיוחלת שבדרך כלל יוצאת הרבה יותר חלשה והרבה פחות מדוייקת ממה שהשחקן התכוון. מדי פעם מנסה סלטה לתת את הכדור לסאבו מילוסוביץ' רק כדי לראות אותו מבזבז לכולם את הזמן עם אינספור סבסובים במקום, ממש כמו בימיו האפורים באסטון וילה. סאבו, למי שדואג, הוא עדין מיס-אלוט-אוביץ'. כנראה שפספסתי את השלט "הכניסה מתחת לגיל 60 אסורה" בכניסה ליציע בו ישבתי, כי אני והנייד שלי ישבנו מוקפים בעשרות זקנים מרירים ובעיקר חרדים, שחשפו בפניי דרך לדשה לגמרי להסתכל על כדורגל. אסתפק באזכור הסבתא החביבה שישבה ממש לידי ובכל פעם שאחד משחקני ויגו נפל על הרצפה, אחזה את כפות ידיה סמוך לליבה כאילו ראתה את נכדה שוקע בבוץ טובעני בארגז החול שלו.

מילה אחת על "טיטי" הנרי, אחרי הצפיה הראשונה שלי בו שלא מבעד למסך הטלוויזיה. הממזר הצרפתי לא נח לרגע, משחרר את המשחק ממרכז המגרש עם מסירות מדודות, עושה עבודה הגנתית בסבודי ונראה כאילו רץ על בטריה שלא נגמרת, כולל תוספת זמן - וזה עוד לא במשחק משובח במיוחד בטסנדרטים שלו. עכשיו אני מבין למה וונגר אמר בזמנו שהקבוצה המושלמת תהיה עשרה כמו הנרי ושוער, ולמה אין סיכוי שישחררו אותו למדריד - כי פשוט אין לא תחליף.

חוסה אנטוניו רייס, החביב על סחבק במיוחד, היה בינוני ומטה ולמרות שאני נוטה לא לפקפק בהבנתו הטקטית של ארסן ונגר, קשה לי להבין למה הוא מוקם בחוד ליד הנרי. בסביליה רייס שיחק תמיד באגף שמאל וכמות המצבים שהוא יצר מהכנף הפכו קבוצה אפורה לאחת הקבוצות האטרקטיביות בספרד. במהלך המשחק היה נראה שרייס כל הזמן מנסה לברוח מהחוד למקומו הטבעי באגף, משם הוא משחרר הגבהות קטלניות וכדורי רוחב על הסרגל, עם עיניים עצומות ורגל אחת קשורה מאחורי הגב.

בסופו של דבר, כצפוי, ארסנל יצאה עם נצחון, אבל עם כמות השטויות שההגנה שלה מרשה לעצמה, אני חייב לתת להם את אותה אזהרה שנתתי לריאל: מול יובה או מילאן זה לא יספיק!

בדרכי חזרה למלון ראיתי חבורה של צעירים חוגגים. ניגשתי אליהם ושאלתי לפשר החגיגה, אחרי הכל עם בדיוק הפסידו וכנראה איבדו כל סיכוי לעלות לרבע גמר ליגת האלופות. "למי אכפת?", הם ענו לי. "היום זה היום האחרון של הקרנבל".

ללה קורוניה הגעתי ישר למשחק. נסיעה של שעתיים וחצי מויגו הספיקה כדי למלא את סחבק בציפיות, בעיקר לקראת משולש הקסם של הגברת הזקנה - נדבד, דל פירו וטרזגה. בערך רבע שעה של משחק לקח לאשליות שלי להתנפץ. מולי שיחקה קבוצה איטלקית משעממת, שנראתה כמו לא סתם גברת זקנה, אלא אחת עם גבס ומכשיר שמיעה כבוי. זאת קבוצה איטלקית, אמרתי לעצמי כשראיתי את יובה מתקפלת מול הגלים ההתקפיים של דפורטיבו. הם רק מחכים להזדמנות ויעקצו כמו שהם יודעים באיזה מתפרצת מספר הכדורגל. לא ספר ולא נעליים. יובה של התקופה הנוכחית - ורואים את זה גם בליגה האיטלקית - נראית כמו קבוצה כבויה. רק העובדה שממשחק כזה הם הצליחו לצאת עם הפסד מינימלי של 1:0 השאירה אותי בתחושה שבגומלין בדל-אלפי זה הייה סיפור אחר לגמרי.

המנוע העיקרי של דפור בחודשים האחרונים הוא ללא ספק לוקה. כאשר טריסטן לא מוצא את הרשת, ולרון מגיע למשחקים רק שבא לו וויקטור הולך לאיבוד באגף הימני, התשובה של דפור היא לוקה. אבל גם ללוקה יש שני פנים. מצד אחד, מדובר בכישרון כדורגל טבעי, בעל הבנת משחק עמוקה, יכולת הבקעה ונתונים טכניים ואתלטיים שהופכים את אגף שמאל למגרש המשחקים הפרטי שלו. הבעיה של לוקה היא שבחמישים אחוז מהפעמים שהוא מקבל את הכדור, זה באמת נראה כמו מגרש משחקים פרטי. כמעט כל פעם שהוא קיבל את הכדור, יובה סגרה אותו עם שני מגנים, ופעם אחרי פעם הוא התעקש לנסות ולעבור אותם אחד אחרי השני, כשבינתיים נראה ששאר הקבוצה כמעט ונרדמת עד שהוא פותר את המצב בסחיטת חוץ, פאול - או איבוד כדור.

כדורגל זה משחק של שיטה, אין ספק, אבל החטא הגדול של המאמן הבסקי, חאבו אירורטה, היא השמרנות שלו והקנאות לשיטה שהוגדה על ידי העיתונות המקומית 4-1-4-1. קשה להבין איך כשהקבוצה שלו השיגה עליונות מוחלטת על הדשא הביתי מול יובה, כשהקהל מזרים אנרגיה מהיציע, הוא משאיר על הספסל חלוץ כמו האורוגואי וולטר פנדיאני. מאמן גמיש קצת יותר במחשבתו לא היה מהסס ומכניס אותו לצד טריסטן, כדי להכריע את הגברת הזקנה. לא חאבו. עכשיו נשאר רק לחכות ולראות אם הגול הבודד של לוקה יספיק לקבוצה הספרדית היחידה שהשיגה ניצחון במשחק הראשון של שמינית הגמר.

לסיום, שני דברים שקשורים דווקא לקבוצה שכמעט קפאה במינכן. במהלך ה"מינגלינג" בתא העיתונות, הוגנבה לאוזני שמועה שאברמוביץ' קנה ברגע האחרון 20 כרטיסים למשחק של ריאל מדריד בבאיירן. עכשיו יכול להיות שהמיליונר הרוסי הוא אוהד שרוף של הגלקטים או של הגרמנים בשעות הפנאי, אבל זה לא מסביר מה עשה שם פיטר קניון, ה"חורחה ולדאנו" של צ'לסי. קשה שלא לראות בכך המשך לידיעות (ולהכחשות) על מגעים בין צ'לסי לשחקן שמנמן וחביב במיוחד. אחרי הכל, במאי בשנה שעברה חובבי הכדורגל עקבו במתח אחר פרשת בקהאם - יילך לריאל או לברצלונה, כאשר כיום ידוע שהחתימה עם הלבנים התרחשה כבר בחודש מרץ.

ובינתיים, אחרי כל השמות הגדולים שנזרקו באויר כמועמדים לתואר הגלקטי של קיץ 2004, עכשיו מדברים בספרד על קשרה הימני של בטיס, חואקין. מדובר ללא ללא ספק בכשרון אדיר, אבל כזה שהמרחק בינו לבין הגלקסיה הוא לפחות כמו המרחק ביני לבינכם. אוהדי בטיס רבים שלחו השנה טקסטים חד משמעיים למדורי "מכתבים למערכת", בהם ירדו על הקשר המקומי. חואקין, לטענתם, לא מצליח להמשיך את ההתקדמות של השנתיים הקודמות ונעלם לגמרי במשך משחקים רבים. כתוספת לשם בינלאומי גדול, יכול להיות שבברנבאו יחשבו על חואקין ברצינות, אבל כקראק הגדול של 2004? פלורנטינו פרז אולי איש בזבזן, אבל טיפש הוא בטח לא.