ניוקאסל בדרך לצ'מפיונס. תסמכו על הוייה

הקרב על המקום הרביעי בפרמייר ליג מעניין העונה לא פחות מהמאבק על האליפות, וגם במקרה הזה נראה כי יהיה מדובר במרוץ של שני סוסים - ליברפול וניוקאסל. זה לא שצ'רלטון, אסטון וילה או אפילו בירמינגהאם נופלות בהרבה, אם בכלל, מהשתיים, אלא שליברפול וניוקאסל, בניגוד לאחרות, חייבות את המקום הזה, לא משנה מה. עבורן, לשחק בליגת האלופות זה לא מותרות או בונוס, אלא הלחם והחמאה.

לאחר הכישלון הצורם של ליברפול, כשהודחה מהגביע האנגלי בשמינית הגמר, ולאור היכולת של שתי הקבוצות במחזורים האחרונים, אני כבר בחרתי על איזו משבצת לשים את הז'יטונים שלי – השחורה לבנה.

שתי הקבוצות עומדות כרגע כמעט באותו מצב – ניוקאסל רביעית עם שלוש נקודות יתרון, אך לליברפול משחק חסר מול פורטסמות'. מבחינת המומנטום, לעומת זאת, לזברות של רובסון יש עדיפות. ליברפול של אחרי ההדחה מן הגביע היא קבוצה בפאניקה. אם לשים בצד את ארבע עשרה שנות הבצורת, ואת השינוי בהצהרת הכוונות מאליפות למקום 1-4, אפשר להבין שבקבוצה נואשים לעמוד בלפחות הישג אחד העונה.

הגביע האנגלי הפך מציפייה ותקווה גדולה לתואר, לייאוש מדכא מהסוג שיכול להבריח קהל מאיצטדיון לכמה חודשים. ההפסד לפורטסמות' היה מביך עבור ליברפול פחות בגלל זהות היריבה ויותר בגלל השלב המוקדם של ההדחה. אם בעונה שעברה, שהיתה משעממת ושחונה לא פחות מזו, עדיין הצליח הויה לגרוף עימו תואר, קיקיוני ככל שיהיה גביע הליגה, היום לא נותר לו כלום מלבד קצת כבוד (סקאוסרז, אל תבנו על גביע אופ"א). האוהדים במרסיסייד כבר פיתחו פיצול אישיות חמור הנע בין התמיכה המקודשת והבלתי מסוייגת שלהם בקבוצה לבין הרצון העז לראות את הוייה אומר שלום.

ללחץ התקשורת ולמחאה הגוברת של האוהדים ביחס להמשך העסקתו של המנג'ר הצרפתי בקבוצה, התוספה השבוע חזית נוספת – חזית האגדות של אנפילד. בזה אחר זה, מצאו השבוע שחקני העבר של ליברפול, שעד עכשיו שמרו מרחק, הזדמנויות לנגח את הצרפתי הכושל. אלן הנסן, גרהאם סונס, ג'ון טושאק, פול וולש ואפילו איאן סנט ג'ון יצאו כנגד האיש שהוציא מעל 100 מיליון פאונד על העברות, ללא תמורה. עם הכוח וההשפעה שיש לותיקים הללו על דעת הקהל בליברפול, טבעת החנק סביב צווארו של הוייה התהדקה עוד יותר, והשחקנים מרגישים את הלחץ.

ליברפול של הזמן האחרון, לא רק שאינה מבריקה, היא נראית כמו קבוצה מבוהלת. ההתקדמות של הקבוצה אל המקום הרביעי נעשתה במשחקים הגנתיים על גבול הבונקר, שהציגו לאנגלים ליברפול אחרת, מפוחדת, שתעשה הכל כדי לשמור על תוצאה מינימלית גם מול קבוצות נחותות ממנה. הוייה חזר בו מסגנון המשחק ההתקפי אותו ניסה להטמיע במהלך העונה, ולא הניב תוצאות בגלל חורים במרכז ההגנה. הקבוצה חזרה להסתמך על העבודה הקשה של דידי האמאן וג'רארד בקישור האחורי בשיבוש התקפות היריבות, ומקווה לגנוב שערים ונקודות. אמנם להוייה יש נסיבות מקלות, לאור מכת הפציעות הקשה שנחתה העונה על כל חלקי הסגל במרסי-סייד ונראתה לעתים כמו קללה שהוטלה על הקבוצה, אך במבט על הסגל הקיים - גם כשהוא בריא - אפשר להבין, כפי שאמר סנט ג'ון, למה הקבוצה צריכה משקפת כדי לראות את הטופ של הליגה.

הוייה רכש בשלוש השנים האחרונות בעיקר שחקנים צעירים (אבל יקרים) שעוד חייבים להשתפשף ברמות הגבוהות. הארי קיואל הוא יוצא דופן בסיפור הזה, אבל גם הוא שחקן שמועד לפציעות ובלעדיו הקישור ההתקפי של ליברפול נראה לאחרונה (לפחות עד חזרתו) כמו סרט רע. הוייה נותן קרדיט לא מובן ללה טאלק, שמזכיר גירסה חיוורת וחסרת כשרון של כריסטיאנו רונאלדו ומאבד כדורים בסיטונאות, ולברונו שיירו, שלא מצליח לייצר יציבות. את דיוף הוייה מחרים משמעתית, למרות שמקצועית אפשר היה בכלל לאסור עליו להיכנס לאנגליה, עם תפוקה מינימלית של בישול בודד ב-19 משחקים. אמנם אואן חזר להבקיע ורגלו של מילאן בארוש חוברה לה יחדיו, אך נדמה כי לקבוצה עדיין אין את היכולת להתמודד עם משחקים חלשים של אואן. במספר משחקים מי שעשה זאת היה שיירו, כולל שער ניצחון על צ'לסי. אך כעת כשהלחץ גובר,הוא נעלם. מי שהוצג לאוהדים כזינאדין זידאן הבא, אינו מעורב מספיק במשחק ההתקפה של הקבוצה, כמעט ולא מספק כדורים לחלוצים ולראייה – אין לו אפילו בישול אחד לרפואה העונה.

חסרון קריטי לא פחות עבור ליברפול העונה, מהיכרות מוקדמת עם מגבלותיו של הנופל הסדרתי אמיל הסקי, נבע מפציעתו של מילאן בארוש. בארוש חזר השבוע לקבוצה, אך ספק גדול אם הוא יוכל לחזור במהרה לכושר אחרי היעדרות כה ארוכה.

החמצת הפנדל של אואן מול פורטסמות' ביום ראשון, היתה בעיניי רגע הממצה את הסיפור של ליברפול העונה. אמנם לא היתה זו החטאה היסטורית או תגלית מדהימה – כן כן, אואן אכן מחטיא מדי פעם מן הנקודה הלבנה, אבל דומה כי סימלה את גורלו העכשווי של מועדון הפאר מעיר החיפושיות. בעיטה אחת לא מוצלחת שסימנה: הפעם, גם מייקל אואן לא יוכל להציל אתכם.

בניוקאסל, שסבלה גם היא מחוסר יציבות, הלחץ שמפעילים ראשי המועדון הוא חיובי יותר. רובסון נערך לשלבי ההכרעה של העונה ללא רכישות גדולות, ודווקא שיחרר שני שחקנים שמילאו עמדות מפתח בקבוצה בעבר – לומאנה לואה לואה ונולברטו סולאנו. אל מולם, חזרתם החלוץ הוולשי קרייג בלאמי ושל הקשר לי בויאר מפציעות ארוכות, השלימו את התמונה.

בלאמי, שהיה מושבת מאז אוקטובר, כבר הבקיע שני שערים בשני משחקים, והרגיע את רובסון בכל הקשור לעמדת החלוץ השני לצד שירר. בויאר, שנעדר שלושה חודשים, שותף בסיום משחק הליגה האחרון ויתחיל לקבל יותר זמן אוויר במשחקים הקרובים. בנוסף, לניוקאסל יש העונה את לאורן רובר בכושר מצוין, והוא מוריד מעט מהנטל שעל כתפיו של שירר.

המשחק האחרון של ניוקאסל, בניגוד מוחלט לזה של ליברפול, הראה הרבה אופי ונחישות. הקבוצה חזרה מפיגור מול מידלסבורו העקשנית, כשבלאמי משווה ואת שער הניצחון כובש, מי אם לא – אלן שירר, החתרן הבלתי נלאה. שירר היה בדעיכה קלה אחרי פתיחת עונה מעולה, ושער זה סיים בצורת של שישה משחקים. כעת, כששני החלוצים של רובסון חוזרים לכבוש, בסנט ג'יימס פארק משדרים עסקים כרגיל. ואולי זה סמלי שהשער של שירר, יום לפני ההדחה של ליברפול מהגביע, נכבש מהנקודה הלבנה.

עבור שירר בן ה-33 וחצי, היה זה השער ה-17 העונה – שניים יותר מלמייקל אואן, הסקי, פוניול ובארוש ביחד. פשוט לא כוחות.

גם רשימת המשחקים הנותרים מטה את הכף לצד ניוקאסל. במפגשים מול הגדולות היא תארח את צל'סי וארסנל בבית, בעוד שליברפול צריכה להתארח בהייבורי ובאולד טראפורד. עד סיום העונה נותרו 12 משחקים. אם ליברפול לא תקרוס מנטאלית, תסחט נקודות בכוח ותנצח מכוער כמו שהיא יודעת היא אולי תוכל להגיע למחזור הסיום בחודש מאי עם סיכוי תיאורטי מול המגפאייז. אך גם אם זה יקרה, היא תאלץ להסתכל ביומן ולראות שבמחזור הסיום, מי שמגיע לאנפילד הוא לא אחר מאשר – סר בובי רובסון בעצמו.

איך זה ייגמר להערכתי, כבר אמרתי קודם.

קבלו את הקבוצה ההתקפית ביותר באנגליה. לפחות על פי החודש האחרון.

טוטנהאם של דיוויד פליט כבשה 15 שערים בארבעת משחקיה האחרונים, והפכה להיות משב הרוח המרענן הרשמי של מרכז הטבלה האנגלית, כשהיא מספקת הרבה מתח, עניין ובעיקר התלהבות. זה התחיל במחצית ראשונה מדהימה מול מנצ'סטר סיטי בגביע, המשיך ברביעיה מול פורטסמות' שציננה את ההתלהבות של ברקוביץ ושות', דרך רביעיה נוספת מול צ'ארלטון בחוץ ובשיוויון דרמטי מול לסטר במחזור האחרון, במשחק שסיפק שמונה שערים. למרות שאף אחד בוויט הארט ליין לא מדבר על מקום רביעי, האוהדים חוגגים וכל משחק של הקבוצה הופך להצגה אמיתית.

כמובן שמן הצד השני, לטוטנהאם יש הרבה פחות במה להתגאות בהגנה העלובה שלה, שספגה 13 שערים באותם משחקים. סגנון המשחק של פליט הוא ברור – לא משנה כמה נספוג, העיקר לכבוש יותר.

השינוי הגדול בקבוצה החל בעיקר עם הגעתו של ג'רמיין דפו, החלוץ בן ה-21 מווסטהאם יונייטד, שנרכש ב-7 מיליון פאונד בסוף ינואר. דפו כבש בכל משחק ליגה עד כה, כולל צמד מול לסטר, ויחד עם רובי קין האירי, השניים מהווים צמד כמעט מושלם. כעת, עם שובו של פרדריק קנאוטה, חלוץ נבחרת מאלי מאליפות אפריקה לאומות, יש לפליט עוד יותר אופציות בהתקפה, אך לפי המשחק האחרון נראה כי הוא ימשיך לתת קרדיט לדפו. בסוף כולנו נרוויח. לסוון גוראן אריקסון נמליץ רק לפתוח את הפנקס ולהתחיל לרשום.