האב הרוחני

נדמה שגם חובבי הספורט שמצטרפים לתחרויות האתלטיקה רק באולימפיאדות, יודעים שבריצות הארוכות והבינוניות שולטים הרצים מאפריקה. מאמרים נכתבו, סרטים הופקו ודיונים אינספור מתנהלים סביב הסוגיה המעניינת מה הופך את הרצים האפריקאים למה שהם.

את הפרק הראשון ברומן המתמשך בין הריצות הארוכות ליבשת אפריקה כתב קיפ קינו, הרץ הקנייתי שחגג לפני שבועיים יום הולדת 64. קיפוג' "קיפ" קינו נחשב בעיני רבים בשנות ה-60 וה-70 למנהיג בעוד אחת ממהפכות השחורים. עד היום פוסטרים שלו נמכרים ברחבי הגלובוס בפוזות סטייל מלקולם אקס ודמותו חוזרת כרטרו, כסמל אופנה (יש אפילו להקה שנקראת על שמו).

את ההופעה הראשונה שלו בזירה הבינלאומית נתן קינו בשנת 62, כשהוא בן 22, במשחקי הרצון הטוב באוסטרליה. הוא סיים את ריצת ה-3 מייל בשבירת שיא לאומי, אבל במקום 11 בתחרות עצמה. שנתיים לאחר מכן באולימפיאדת טוקיו, הבחור הצנום החל להתקדם, אבל עדיין נראה היה שהוא רחוק מהצמרת העולמית. הוא סיים במקום החמישי בריצת ה-5,000 וסיים את הופעתו בחצי הגמר ב-1,500, כאשר הוא מפספס במקום אחד את הכרטיס לגמר.

שנה לאחר מכן, החל הרץ הקנייתי לתת את הפוש הרציני לקריירה שלו שנמשכה 11 שנה, שבהן בין השנים 65' עד 73', הוא היה הרץ הבולט בעולם למרחקים בינונים. ב-27 לאוגוסט 1965 בתחרות בשבדיה ניסה את כוחו בפעם הראשונה בריצת 3,000 מטר. זאת הייתה הופעת בכורה היסטורית שהביאה עימה שיא עולם חדש עם קיצוץ של שש שניות וזמן מדהים של 7:39.6 שיישבר רק כעבור עשור. שלושה חודשים לאחר מכן קינו שוב הדהים את העולם, כאשר שבר בתחרות באוסטרליה את שיא העולם של הרץ המקומי, רון קלארק, בריצת 5,000. הוא קבע זמן של 13:24.2, וגרם לכך שלא רק באוסטרליה חיכו לראות מה יעשה באולימפיאדת מקסיקו 68.

אולימפיאדת מקסיקו אכן הפכה את קינו לגיבור אולימפי חדש, ובנוסף הביאה איתה סיפורי גבורה אנושית, השראה לפרק בסיינפלד ובכלל תרומה מכרעת למה שהמארגנים אוהבים לקרוא, הרוח האולימפית.

קינו הגיע לאולימפיאדה כשהוא סובל מדלקת חמורה בכיס המרה. הוא החליט בכל זאת להשתתף בריצת ה-10,000. שני סיבובים לסיום, כאשר הוא מוביל, התעלף קינו על המסלול. לאחר כמה שניות הוא התאושש וסיים את הריצה, כאשר קהל של אלפים מלווה אותו במחיאות כפיים קצובות. קינו הפך כבר באותו הרגע לאגדה, כאשר השיא עוד לפניו. יומיים לאחר מכן הוא השתתף בריצת ה-5,000. הכאבים שככו, וקינו זכה במדליית הכסף.

ואז הגיע הרגע הגדול ביותר בקריירה של הרץ הקנייתי, ואחד הרגעים הגדולים בהיסטוריה של הספורט. נותרה לו עוד ריצה אחת להשתתף בה, ריצת ה-1,500 מטר. קינו, שנסע במונית לאצטדיון האתלטיקה, נתקע בפקק תנועה 2 ק"מ מהאצטדיון. הוא יצא מהמונית והחל לרוץ לכיוון האצטדיון. לבסוף הגיע כחמש דקות לפני המירוץ, אותו סיים במקום השני וקטף מדלית כסף נוספת.

ארבע שנים לאחר מכן, באולימפיאדת מינכן קינו מוסיף לארון המדליות שלו מדליית זהב ב-3,000 משוכות ומדלית כסף נוספת ב-1,500.

כיום הוא משמש כיו"ר הוועד האולימפי הקנייתי. אבל נדמה שהאהבה האמיתית והעיסוק המרכזי שלו הוא ילדים. הוא עצמו אב לשבעה, והוא מנהל של בית יתומים ומרכז אתלטיקה. הוא מרוצה מהעובדה שהקנייתים שולטים ברוב הריצות שעשה בהן היסטוריה, אבל כמו כל דמות אפריקאית בולטת הוא מסתכל על מצב היבשת בכללותה: "ילדים הם העתיד של היבשת שלנו. אם ניתן להם את הידע והתנאים, נבטיח להם סיכוי טוב יותר להצליח בעולם. הישגים ספורטיביים הם דבר חשוב, אבל כל עוד יש ילדים רבים בקניה שלא מגיעים אפילו לחטיבת הביניים, הרי שיש לנו בעיות גדולות יותר לפתור. ספורטאי גדול הוא ספורטאי שיש לו גם אינטליגנציה וגם יכולת ספורטיבית. כאשר ספורטאים קנייתים פוגשים ספורטאים אירופאים הם מבינים את האספקט הזה ולכן חשוב שכמה שיותר קנייתים יצאו ויראו עולם. התמזל מזלי והפכתי לספורטאי. לעניות דעתי זאת הדרך הטובה בעולם להכיר אנשים אחרים כאשר אתה בחור צעיר".