אתמול, שעות ספורות לפני הסופרבול, חשבתי שאצטרך להסביר כאן איך דפקו לי את רגע השיא של ענות הפוטבול. שבועיים ההפוגה, שבין הגמרים החטיבתיים לסופרבול, ייבשו לי ת'תחת ולא רק לי. רוב מכריע של האוהדים שאני מכיר ממש לא מבסוטים מהתופעה הזו, שנועדה בעיקר לאפשר לגורמים המסחריםי שמסביב למצות עד תום את ההייפ שסביב המשחק הגדול.
כן, גם בליגה הטובה בעולם יש פאקים, וכרגע זה נראה לי העיקרי שבהם. כי אם אני, בתור חולה פוטבול עם תעודות, רציתי שכל העסק הזה יהיה כבר מאחורינו, אני לא רוצה לחשוב מה הרגישו אוהדים פחות מכורים, שאותם שמתי לי למטרה לפתות לספורט הנפלא הזה.
ואז התחיל המשחק, ונראה היה שהחששות הגרועים ביותר שלי מתגשמים. לעין המלומדת היו גם בשלב זה דברים ליהנות מהם ההגנה הרצחנית, התיקולים המעולים, הדרך שבה שני המאמנים הגיבו בצורה מושלמת לתוכניות ההתקפיות של יריביהם. הבעיה היתה שברמה הבסיסית, רמת ה"וואו!", בקושי היה מה לראות במשך כמעט שני רבעים. כי אפילו בשביל "וואו" הגנתי, צריך שההתקפה תיכנס לשוונג מינימלי.
אבל כל מי שעקב אחרי העונה והפלייאוף, היה צריך לדעת שזה לא יכול להימשך ככה. שעל אף הטענה שהסופרבול הזה הוא "צווארון כחול" - משחק של הגנות קשוחות ולא הרבה מעבר - הרי שהיו שם על המגרש ביוסטון יותר מדי פליימייקרים מכדי שהמצב לא ישתנה לטובה.
שלוש דקות לפני שעמדנו לראות את המחצית המאופסת הראשונה בתולדות הגמר הגדול, הסכר נפרץ. בשלוש הדקות האחרונות של המחצית ראינו 24 נקודות, שהחזירו את הברק לעיניים. הרבע השלישי שוב היה מאופס, אבל מאופס מהסוג הטוב, כזה שדברים זזים וברור שיהיה אקשן.
15 הדקות האחרונות שברו שיא הנקודות ברבע (עם 37), הביאו שלושה מהפכים ונתנו לכל מי שהקריב בארץ הקודש שעות שינה חוויה שלא תישכח הרבה מאד זמן.
אז אולי מה שאני מנסה להגיד כאן זה פשוט תודה. תודה לשתי קבוצות שהצדיקו את אמוני במשחק הנפלא שמתנהל במסגרת הליגה הטובה בעולם. תודה לג'ייק דלהום, קווטרבק הקרוליינה פנת'רס, שנתן לעולם הספורט עוד סיפור סינדרלה להתענג עליו (ורק שלא ייעלם לנו, הבחור הצנוע הזה מביצות לואיזיאנה). תודה לטום בריידי, שנתן לנו עוד פרק במה שמסתמן כאגדת פוטבול ברמה של מונטנה (כן, כן, כבר מותר להגיד). תודה לכל הרצים והתופסים ומהמגינים הנפלאים וקווי ההתקפה המפחידים. שלא ייגמר לעולם.
ובנימה אישית: תודה לכל האנשים הנפלאים שעזרו לי להפוך את וואלה! פוטבול לשער העברי לליגה הטובה בעולם.
* תודה מיוחדת לדני לרדו, שהידע העצום שלו מעלה את רמת האתר בשתי דרגות לפחות.
* תודה לדוד רוזנטל, שההומור המטורף שלו מוסיף טונות של כיף וצחוק, ושתורם בכתיבתו המשובחת גם כתבות היסטוריות ודיווחים מבוסטון הקרה.
* תודה לינון ריאטי, שבשילוב של הומור ועבודה עקבית סייע לתת עוד מימד של עדכונים שוטפים, ושכתב את האייטם הטוב ביותר שהופיע השנה במדור על וינס לומבארדי.
* תודה לאמיר ציפורי ודודי כפרי, שתרמו כתבות פרופיל על כמה מגדולי הפוטבול.
* תודה ליואב בורוביץ' מעיתון "הארץ", שגם הכתבות שלו מוסיפות ומעבות את התוכן המוצע באתר.
תודה גם למשה יחזקאל (אוסטאלדו) ולרועי פרידמן (רועי פרידמן), שתורמים מהידע הנרחב שלהם ועוזרים לענות לשאלות של גולשים ב"פקולטה למדעי הפוטבול". תודה גם לשאר המשתתפים בפורום "ספורט אמריקאי" בוואלה!, שתורמים מדי פעם עצה והערה וביקורת בונה. תודה גם לכתב וואלה! ספורט איזי עין-דור, שאיתו צפיתי בשלבים האחרונים של הפלייאוף וגם בסופרבול. היה כיף.
אבל הכי חשוב תודה לאלפי (כן, אלפי) הגולשים של וואלה! פוטבול, שהפכו מה שהיה פעם מדור נידח לאתר שלם שלא מפסיק לגדול ולהתפתח, ושכל מי שתורם לו יכול להתגאות בו. בלעדיכם, כל המגה-ביטים שאנחנו שופכים פה לא היו שווים כלום. בזכותכם הם שווים, ועוד איך.
אנחנו נעדכן מדי פעם במהלך הפגרה, כשיהיו התפתחויות. כמיטב המסורת של דוב הפוטבול המצוי, נרביץ השכמה לקראת הדראפט שייערך באפריל, עם סיקור מקצועי לפחות כמו בשנה החולפת, ובשאיפה ליותר.
עד אז, היו שלום.
בשביל משחק כזה היה שווה לחכות
רחביה ברמן
2.2.2004 / 13:38