לפי התיכנון, ב-2012 יהיה כאן כדורעף

איגודי הספורט בישראל, גם אלו המרוחקים מהעין הציבורית, הם לא הדוגמא הטובה ביותר לניהול תקין או יעיל במיוחד. איגוד הכדורעף הוא לא יוצא דופן בסיפור הזה. התככים והמשחקים הפוליטיים באיגוד יכולים להחזיק את כתבי הצהובונים במעריב ובידיעות במשך שנה לפחות, וגם הליגה נראית בהתאם. אבל, עם כל הביקורת, כדאי לשים לב לפרוייקט אחד שמריצים שם מזה שנתיים. פרוייקט לבניית דור העתיד שכולו אור ומחשבה קדימה, שכל כך לא מאפיינת את מקומותינו, ושעם קצת מזל והרבה אמונה עוד יהפוך את האיגוד למודל כלל ארצי. כזה שאפילו בכדורגל יוכלו ללמוד ממנו דבר או שניים.

דומה שזה כבר הפך לאקסיומה בארץ שבספורט אישי (שייט, ג'ודו, שחיה) יש לנו לא מעט מה למכור, אבל בספורט הקבוצתי, חוץ מיציאות מרגשות פה ושם, הפסימיות היא נחלת הכלל. פרוייקט פנימית המחוננים של איגוד הכדורעף הוא בשורה מרעננת בתחום הזה. זוהי פעם ראשונה שענף ספורט קבוצתי מתגייס לבניית דור שכהצהרה אמור להגיע לצמרת העולמית.

נאיביות? אולי. אבל אנחנו, במסגרת החיפוש הבלתי נלאה אחר האור בקצה המנהרה הספורטיבית החשוכה שלנו, יצאנו לבדוק האם יכול להיות שהכדורעף הוא זה שיפתח לנו את החלון.

הסיפור שלנו מתחיל לפני כשנתיים, עת חמשת הקודקודים של איגוד הכדורעף: חנן בן דור, יעקב שטופמן, קובי סלומון, אורי חבר ויעקב הרשקו, החליטו להקים במכון וינגייט פנימיית כדורעף. הם החלו לאסוף שחקנים מוכשרים מרחבי הארץ בעזרת סקאוטרים שממוקמים בחצור, בהוד השרון ובמטה אשר. המוכשרים ביותר, בטווח הגילאים 18-15, עוברים למכון וינגייט, לחיים בתנאי פנימייה, שם נותנים להם לאכול ולשתות כדורעף על בסיס יומיומי (10 אימונים בשבוע - מספר גדול יותר ממספר האימונים של קבוצה בליגת העל בכדורעף).

המודל הזה קיים בהצלחה במדינות כמו ספרד, גרמניה ופולין, אולם על מנת לסבר את האוזן, יעקב הרשקו, המנהל המקצועי של נבחרת הבנים בפנימייה, מספק קצת מספרים: "בספרד יש היום 100,000 שחקני כדורעף בכיתות ט- יב, כאשר מהם 1,000 מגיעים לפנימייה, ומתוכם שניים יהפכו לשחקנים ברמה בינ"ל גבוהה. בישראל קיימות יותר ממאה אגודות, כאשר כיום ניתן למצוא בפנימייה 15 שחקנים. בשנה שעברה היו בפנימייה 11 שחקנים, כך שאפשר לומר שנכון לעכשיו, העסק עובד על פי התכנון".

הנבחרת הנוכחית תצא בקרוב למוקדמות אליפות אירופה לנוער. המטרה: העפלה, לראשונה מזה 14 שנה, לטורניר הגמר של היבשת, בו משתתפות 12 נבחרות. הנקודה הבאה בלוח הזמנים תהיה מוקדמות אליפות העולם. אם הכל יתקתק, ב-2008 תהיה לנו נבחרת בוגרת ראשונה באליפות אירופה, וב-2012, כתוב בתסריט האופטימי, נמצא את עצמנו מעודדים נבחרת כדורעף כחול לבן במשחקים האולימפיים.

שלא תבינו לא נכון, הרשקו נזהר מאוד שלא ליצור ציפיות יתר מתכנית החומש להחייאת הכדורעף הישראלי. הוא יותר איש של עבודה קשה ופחות של יחסי ציבור ותקשורת. לראיון אתי הוא מגיע בין נסיעות לחלקים שונים של הארץ, במטרה לצפות בכמה שיותר משחקים בליגת הכדורעף לתיכונים.

"זה האיש", מצביע על הרשקו יו"ר בקבוצה בכירה בליגת העל בכדורעף. "הוא עובד על הפרוייקט הזה 20 שעות ביממה ונחשב בעיני רבים בענף לאיש המקצועי ביותר בו. מבחינת ידע בכדורעף, רוב הגורמים בענף עוד לא הגיעו לחצי ממה שהאיש הזה כבר שכח".

תחת הרשקו פועלים, כאמור, שלושה מרכזים ברחבי הארץ שעוזרים לו לאתר את הילדים המוכשרים. ברגע שהוא מקבל טלפון מהסקאוטר שלו באחד המקומות, הוא מגיע לשם במהירות. שיחה קצרה עם ההורים של הילד שסומן כפוטנציאל ואז תפילה שלילד תהיה את היכולת, את הסבלנות ואת כח הרצון להצטרף לחיים בתנאי פנימייה בענף, שאעפס, לא בדיוק יסדר אותו בחיים. "אין ספק שעם הילדים הישראליים לעיתים יש קצת בעיות", אומר הרשקו. "הרי רוב השחקנים בישראל הם כאלה שלא התאימו לכדורסל ואז עברו לכדורעף. העלייה הרוסית הביאה עימה דור חדש, אפילו של צברים, שגנטית בנויים אחרת, ושמנטלית מבינים ואוהבים כדורעף. וזה מה שחשוב, שהילדים האלה יאהבו את מה שהם עושים".

הורה של אחד הילדים מספר: "להגיד לך שאנחנו מסתכלים קדימה רחוק ומקווים שהילד יעשה קריירה? אני לא בדיוק בטוח, אבל נכון לעכשיו אני יודע שהילדים בידיים טובות. אני מקווה שכשתגיע השעה של הבן ללכת לצבא, הבוסים יעשו הכל כדי שהילד לא יגמור את הקריירה, כמו שקורה להרבה ספוראטים בישראל".

בפנימייה, כמו בפנימייה, לצד העבודה הקשה והתקווה, יש גם רגעים פחות יפים. אחרי הכל מדובר בגיל ההתבגרות ולכל ילד יש את התיק שלו. תוסיפו את זה לעובדה שהילדים האלה נמצאים כל היום בתחת אחד של השני (הם לומדים ביחד בבית ספר בשפיים) ותקבלו חבית נפץ, שצריך לטפל בה בשיא העדינות. הרשקו מודה שלפעמים הוא צריך גם להיות פשוט אבא: "אנחנו נותנים לילדים הכל. כולל פסיכולוג, כולל טיפולים. כל מה שהם צריכים. אבל לפעמים הם רוצים לדבר איתי ואנחנו יושבים על הנושאים הבוערים. בוא נאמר שאף ילד לא בא אלי בסוף שיחה שאנחנו עושים ואומר 'אני רוצה לחזור הביתה'".

מבחינה מקצועית, עוד לא היה דור כזה בכדורעף הישראלי. ילדים שנעים סביב ה-2.00 מטר, ושבכמה משחקים שערכו לאחרונה כחלק ממחנה אימון בן שמונה שבועות באירופה הוכיחו שיש להם מה למכור גם בליגה של הגדולים. חלק מהם אפשר כבר למצוא כשחקני שישייה בקבוצות בליגת העל. לא שהליגה שלנו היא אינדיקציה למשהו, אבל הניסיון זה מה שחשוב. חלק מהם ישתלב בהדרגה בנבחרת הבוגרת וישחק עם פיגורות כמו יובל כץ והאחים שטיין, שכבר עשו משהו בכדורעף.

את הפירות, אינשאללה, נקטוף בעוד כמה שנים. אם הנבחרת באמת תצליח ברמות הבינלאומיות, הרי שהכדורעף יזכה ליותר חשיפה ואז יותר ילדים ירצו להיות כמו המנתרים האלה שהם ראו בטלוויזיה. יותר כסף יזרום לענף, והעבודה של הרשקו תהפוך לקלה יותר.

"הצפי שלנו הוא שבסיבוב השני של הפנימייה כבר נצליח להרים שחקנים ברמה הבינלאומית הגבוהה", מסביר הרשקו. "בסיבוב הראשון גם אנחנו וגם הילדים לומדים. אני יודע שכל המחשבות לטווח ארוך הן חשובות וטובות, אבל הכל עניין של תקציב. ומשנה לשנה אני רואה שהתקציב לדברים מהסוג הזה רק יורד".

ככה זה, כדי לטפח ספורטאים ברמות הגבוהות צריך כסף, ובמציאות הישראלית כשכל שר/יו"ר/פקיד מסוגל להקפיא תציבים, לשנות סדרי עדיפויות או סתם לשבות, אף אחד לא יכול להיות בטוח שביום חשוך אחד יירד על העסק לטמיון. עד אז עושים כל העוסקים במלאכה עבודת קודש, פשוט כך, סביב פרוייקט, שבלי שהם שמו לב, הפך לפרוייקט חייהם.