אם אין שופט, אז מי בן זונה?

קצת לפני היציאה מהבית אני מנסה לא ליפול לתוך הסטיגמות המוכרות. אני, מה לעשות, גדלתי בבלומפילד ודשא וכדור מתחברים אצלי לספורט בו השוטר בכניסה לא ייתן לך להיכנס עם מקל גם אם תדבר אנגלית במבטא הכי בריטי שיש. היתה תקופה, אני חייב להודות, בה הייתי נרדם עם טייגר וודס ב-ESPN, ככה בסביבות שלוש לפנות בוקר, אבל זה הכי קרוב שהגעתי לגולף. בכל זאת, השארתי מאחוריי את הויכוחים הישנים אם מדובר בכלל בספורט או לא ויצאתי למועדון בגעש, המרכיב ביחד עם מקבילו בקיסריה את רשימת מועדוני הגולף בישראל.

עד שאני מוצא את מגרש החניה בגעש, אני כבר במצב קרביות של יציע בזמן דרבי, ועם רגל עצבנית על הדוושה אני כמעט נתקע ביגואר שיוצאת מהחניה. בעל המרצדס שחונה ליד צועק משהו על "הבחורצ'יק המופרע שנוסע כמו משוגע בחניה", וכשאני מתחמק ממבטו השופט תוך כדי שאני נכנס למועדון, אני מודה בפני עצמי 'באמת נהגת כמו משוגע, לא סתם האנגלו-סקסים האלה מתעצבנים".

לפני שנכנסים למתחם בגעש, הנה כמה פרטים על הספורט המוזר הזה: המטרה בגולף היא לגמור את 18 הגומות במגרש בכמה שפחות מכות. בכל גומה יש 3-5 נסיונות להכניס את הכדור. את המגרש בגעש כל בעל מושג אמור לסיים ב-72 מכות. טייגר וודס אם היה מגיע לביקור, היה גומר את המגרש באיזור ה-60 מכות. בגולף אין שופט. לכל גומה נעים בקבוצה של ארבעה משתתפים. כל משתתף רושם לעצמו את הניקוד, כי מדובר במשחק של כבוד, שההגינות היא הדבר הכי חשוב בו. אבל באליפויות רציניות המתחרים הם אלו שרושמים את הנקודות, כי גולף או לא, יש גבול להגינות בקרב בני האדם.

נכון להיום, הגולף הכי פופולארי בארצות הברית. 25 מיליון גולפאים, כעשירית מהאוכלוסיה, פעילים קיימים אצל החברים מהכוכבים והפסים. בארץ יש התעוררות, כאשר הבורגנות מתלבטת אם לשפוך את הכסף על שבוע בסקי שיכלול בדרך כלל גם מפגשים עם תיירות/תיירים שמחפשים מין חפוז או על משחק גולף שמוביל בדרך כלל גם להזדמנויות עסקיות מעניינות. מבחינה מקצועית, אין לנו בישראל הרבה במה להתגאות. היחידים שיכולים להפסיד לנו היום בגולף אלה הבני דודים מסוריה. אבל עד שניפגש לטורניר הגולן ב-2010, אני חוזר למועדון בגעש.

גילי, מנהלת המועדון, מקדמת את פני בחיוך. האבא והדוד קנו את המקום לפני ארבע שנים מתוך מחשבה שמה שהולך באמריקה, חייב ללכת גם בישראל. החזון הוא להוביל את הגולף למקום של כבוד בקונצזוס של העם אשר בציון. "להפוך אותו לנגיש יותר לאנשים שמצבם הכלכלי סביר" אומרים שם. בימים אלו נערכת אליפות ישראל שבגדול נקרא לה דרג ב'. התותחים לא באים לשם וכל מי שמשחק גולף בארץ, יכול לנסות את מזלו ולקטוף כמה דקות של תהילה. עובדי שגרירויות, ילדים בתחילת הדרך וגם זקנות שאין להן למי להציק בבית באים להרגיש קצת אוויר פסגות ואין מה להגיד, המתח קיים באוויר. הגברים שבחבורה גומרים סיבוב וחוזרים לנוח מול הקריקט בפוקס. כאילו הנחיתו אותי במערב יורקשייר.

אני מצטרף לשיעור פרטי שמועבר לבחור צעיר, בסביבות גיל השלושים. השפה השלטת היא אנגלית דרום אפריקאית. אני מנסה לשווא להיזכר בביטויים ששמעתי פעם, כמו "סויינג", "סנדביץ'" ואחרים ואחרי כמה רבע שעה של אימון מגיע לשתי מסקנות: 1. אם יש לך מי שיעזור לך בבחירת המקלות, אתה יכול להראות כמו שחקן חצי לגיטימי גם אין לך מושג. 2. אם אין לך מושג בבחירת מקלות, כמה כשרון שיש לך לא יביא אותך לשום מקום.

קורס גולף בגעש, למי שמתעניין, יעלה לכם 900 שקל. עבורם תקבלו 8 מפגשים במשך כחודש, בו תוכלו להתאמן על כר הדשא של המועדון מדי יום משבע בבוקר עד תשע בערב. האופציות האחרות לשחק גולף בגעש הן לשלם 11 אלף ש' עבור חברות שנתית, או 200 ש' למשחק בודד (275 בסופ"ש). זול זה בטח לא, אבל תתפלאו כמה אנשים לא מנידים עפעף כשהוא מוציאים את כרטיס האשראי במשרדי המועדון.

במגרש בגעש יש רק תשע גומות במגרש, במקום 18 על פי התקן, אז באליפות ישראל פשוט עושים כל גומה פעמיים. ניתן לראות באליפות גברים עם רולקס ומבט נינוח בעיניים וגם אנשים צעירים שאשכרה נמצאים במתח ומחפשים על הדרך איזה דיל טוב. כי הרי ידוע שעל מגרש הגולף עושים בעיקר עסקים. "חצי שעה עם מישהו על מגרש גולף ואני כבר אוכל להגיד הרבה דברים על האופי של הבן אדם והדרך שהוא חי את חייו", אומרת לי גילי. "מזהים את זה לפי הצורה שהאדם משחק". גילי מנסה לשדך לי מישהו מהמארגנים כדי שיסביר לפלגמט הים תיכוני קצת על החוקים והמשחק, אבל הם בדיוק עסוקים בשיחה ערה עם איזו זקנה עצבנית שמקללת (בלב כמובן, רק בלב) את הדשא העקום. דיוויד, האיש שאחראי לדשא הזה, מתנדב לעזור לי.

דייויד הוא האיש שמתחזק את מגרש הגולף בגעש. במבטא אמריקאי כבד, שוטח בפניי ניר פרצלינה של עולם הגולף סיפור חיים ששווה גלובוס זהב: "באתי בשנת 85', כשהייתי בן 19, לביקור מקליפורניה. גרתי בקיבוץ ליד קרית שמונה וכשנגמר הביקור חזרתי לאמריקה. בשניה שנחתתי בשדה תעופה, הרגשתי שאני מתגעגע לישראל. אתה לא יכולה להבין את זה, אבל המדינה הזה נכנס לי מתחת לעור. חזרתי לארץ, שלחו אותי למילואים ושירתתי בכפר דרום. באותם רגעים לא בדיוק אהבתי את המדינה, אבל היום אני יום אוהב אותה, יום כועס עליה. כמו בכל אהבה מפרסט סייט".

דייויד סיים את שירות המילואים ונשבר לו מהקיבוץ. במודעה שהוא ראה בעיתון חיפשו גנן שיטפח מגרשי גולף. עוד בקיבוץ הוא הבין שהוא הולך להיות גנן ויחד עם העובדה שבתקופה שלו בארה"ב הספיק לערוך היכרות עם הספורט, הוא הרגיש שזה מה שהוא חיפש. כשהוא בא בפעם הראשונה הוא היה המום מהדשא: "בארץ אנשים שמטפלים במגרשי ספורט מדשא, גוזמים הכל כמו במגרש כדורגל. גולף דורש טיפול אחר לחלוטין והוא גם הרבה יותר גדול". שנתיים אחרי הוא מתנצל על זה שהדשא צהוב בחלקים מסויימים, אבל חוזר ומסביר ש"ככה זה בחורף".

כמה זקנים לבנבנים צועקים עלינו שאנחנו מפריעים עם הדיבורים שלנו. דייויד ממלמל משהו ספק בעברית ספק באנגלית, ומסביר לי: "תראה, בארצות הברית יש מגרשים שמשחק עולה לך שני דולר ויש כאלה של 150 דולר. אני מנסה לגדל פה דשא שיהיה שווה 150. אני באמת מאמין שהנסיון של הבוסים שלי להפוך את המקום לנגיש יותר לעם ולא רק לעשירים, הוא נסיון נכון כי זה יקרה בשנים הקרובות. הגולף יתפס בישראל". כשאני שואל אותו אם יצא לו לדבר עם איזה אוהד כדורגל או סתם איזה רוני גפני על גולף הוא מחייך: "תראה, קשה לי קצת לדמיין אוהד כדורגל משחק פה על הדשא, אבל מצד שני האנשים האלה מספיק סובלניים בשביל לצפות במשחק כדורגל שעה וחצי, ככה שאי אפשר לדעת".

כאשר אנחנו מגיעים לנקודה הגבוהה ביותר במתחם, הוא מראה לי את האופק ומסביר לי שמה שאנחנו רואים מרחוק, זה הקו הירוק. אני שואל אותו אם לא נראה לו מוזר שפה משחקים גולף ועשר דקות מפה ילדים הורגים ילדים. הוא לוקח שאכטה מהנובלס, חושב רגע ועונה: "היי, הרי זה הסיפור של המדינה הזאת, לא?"

תרבות אירופאית, הגינות, שלווה, הכל טוב ויפה, אבל אם יש מישהו שבאמת יכול לגרום לחובב הכדורגל הממוצע להתעניין בספורט הזה שנקרא גולף, הרי זה זוהר שרון. לא, אל תחשבו לרגע שמפגן המתיקות של ערוץ 2 שבחר בגולפאי העיוור לאיש השנה בספורט השפיע עלי במשהו. קשה לי לחשוב שמישהו מהחונטה בטלעד, קשת או רשת ראה פעם את שרון משחק. אחרי שהיה לי את הכבוד לעשות את זה מקרוב, אני חייב לבשר: האיש הוא שואו-מן אמיתי, עם חיוך שלא יורד מהפנים, מהסוג של מג'יק ג'ונסון. לזוהר יש עוזר שמסיע אותו מגומה לגומה ומשמש גם כקאדי (נושא כלים), וגם כלב שעוזר לו לנוע ממקום למקום.

החברים מסביב עוזרים לו - בעזרת מחיאות כפיים - להבין איפה הגומה. בגולף, כאמור, ההגינות היא הבסיס של המשחק. בפועל, אתה יכול לרמות ולהזיז קצת את הכדור מבלי שאף אחד יראה, אבל אף אחד לא מעז לעשות את זה. מצד שני, אף אחד גם לא עושה הנחות. הפייר פליי הוא הכל. ההגינות כל כך מטריפה, שאפילו קולינה היה יכול לוותר פה על המבט. שרון הוא יריב קשה לפיצוח ולאף אחד מסביבו לא מזיז שהוא עיוור. הם רוצים לנצח אותו.

ואז שרון נתן את המכה. הוא עקב אחר הכדור במבט לא ממוקד, ומה שקרה אחר כך היה פשוט מדהים. הכדור הסתובב לרגע ויצא מהגומה. "אין אנד אאוט" בשפת הכדורסל. שרון כמובן לא ראה, אבל אי אפשר היה לראות את זה עליו. אנחנו, האנשים שרואים מגיבים אחרת להחמצה בה הכדור עף לקיבינמעט לבין החמצה בה הכדור הסתובב לשניה ויצא החוצה, לאחר שהיה בפנים. התגובות של שרון היו זהות לחלוטין לשלנו, הרואים. האיש פשוט מרגיש מתי הייתה לו החמצה רצינית ומתי הוא לא פגע בכלל. מדהים.

לא ניגשתי לדבר איתו, כי הוא בדיוק היה במהלך משחק והזקנות מסביב כל כך הפחידו אותי, שפחדתי שאיזה גרעפס בטעות יכול לעלות לי בחיי. אבל נדמה לי שגם אם הייתי ניגש אליו רגע לפני המכה הכי מכרעת, הוא היה מקשיב ואפילו עונה, והעיקר - אני בטוח שהוא לא היה מפסיק לחייך לשניה.

בדרך חזרה הביתה אני מריץ את היום במוח. בתוכנית הספורט ברדיו מדברים על זה שאוהדי בני יהודה קיבלו את מגן ההגינות ובכל זאת צעקו "מוות לערבים". החיים מלאי הפתעות. לא מדברים שם על גולף ונראה שגם לא ידברו על זה שם בשלוש השנים הקרובות. יש הרגשה שעם כל הכבוד לנסיון להפוך את הספורט למשהו של העמחה, הרי שאנשים עניים לא ישחקו אף פעם גולף.

חופשות הסקי יהפכו לאאוט וחופשות גולף, הנפוצות כל כך בארצות הברית, יהפכו ללהיט החדש של הבורגנים המתבגרים. אחר כך תגיע אולימפיאדת ביג'יין בה הגולף יהפוך כנראה לספורט אולימפי. משם כבר לא תהיה דרך חזרה. ילדים בכפר קנא, בקטמונים או בשכונת התקווה עדיין ירצו להיות עבאס סואן או אלי אוחנה כשהם יהיו גדולים, אבל אל תתפלאו אם בהרבה שכונות מבוססות יותר, ולא רק בסביון או קיסריה, טייגר וודס יהיה תוך כמה שנים שם לא פחות חם מרונאלדו.