ישראל, תעשה טובה - לנו ולעצמך - ותשתוק

לפי הסטנדרטים ליושר ציבורי הנהוגים אצלנו, מגיעה לישראל כהן מדליה, מצעד ניצחון ופיצוי כספי ניכר. הרי החקירה העלתה שהוא רק התכוון לעבור עבירה, אבל לא הצליח. צדיק הדור.

למעשה, אני לא מאמין שהוא לא הצליח. איך אמר ג'ובאני רוסו? "Four pendel in one game nobody make me". אם הוא לא מצא קונה, ולא קנה בעצמו, אז בואו נגיד שגם בשכונה ביום שישי לא בטוח שיש לו מקום, אלא אם כן ממש חסר גוף על המגרש כדי שיהיה משחק. אז ישראל היקר (יחסית), די כבר לשגל לנו את המוח, לשקר לנו בעיניים, להשתין לנו על הראש ולבכות כשאנחנו לא מאמינים שזה גשם. די, רבאק. לא רוצה להגיד את האמת? שתוק. אל תשקר לנו בעיניים, כי כמו שאמר מייקל קורלאונה: זה מעליב לנו את האינטלגנציה ומרגיז אותנו מאוד.

כהרגלי בקודש, אני לא יכול שלא להשוות את המצב אצלנו לזה שבארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. בדיוק בימים אלה רוגשת ארה"ב סביב סיומה של פרשה בת למעלה מ-15 שנה, שגם היא עוסקת בהימורים וספורט. כוכב הפרשה, פיט רוז, שלהבדיל מישראל כהן היה גם שחקן ענק, הועף בבושת פנים מליגת הבייסבול (ולא עזר לו שהוא מחזיק בשיא הקריירה לחבטות) ולא הוכנס להיכל התהילה, לאחר שהתברר שחטא בהימורים.

הימר על מה? זה היה סלע המחלוקת במשך הרבה מאד שנים. היות שלאורך הקריירה הממושכת שלו התרועע רוז עם עיתונאים רבים, היה לו קצת קשה להגיד "לא הימרתי בכלל", אבל במשך הרבה מאד שנים עמד על כך שלא הימר על משחקי בייסבול.

למרות מעמדו ככוכב, אנשים לא קנו את זה, ורוז החל להבין שאם לא יפסיק לשקר, הוא לעולם לא יראה את היכל התהילה מבפנים, למרות שמבחינת מספרים בחירתו לשם היא עניין פורמלי בלבד.

אז רוז עשה עוד צעד קדימה והודה שהימר על בייסבול, אבל במשך רוב שנות ה-90 ותחילת האלף השלישי לספירה, עמד בתוקף, בזעם אפילו, על כך שמעולם לא הימר על משחקי קבוצתו, כפי שהואשם בידי הקומישינר דאז פיי וינסנט. המעשה של רוז היה חמור שבעתיים לאור העובדה שהוא נחשד בהימור על קבוצתו בעת שהיה מאמן-שחקן, כלומר שגם אם הימר על קבוצתו לנצח הוא היה עלול להטות את התוצאה בדרך לא כשרה (שחקן יכול רק לתת את המקסימום. מנג'ר בבייסבול יכול, לדוגמא, לשים במשחק עוד ועוד מגישים, ולדפוק את רוטציית המגישים שלו לשבוע שלם, בניסיון נואש לנצח משחק נתון וזניח, במצב שמאמן נטול אינטרסים לעולם לא היה עושה זאת). הוא התעקש, ונשאר מוקצה בעולם הבייסבול.

ואז, בשבוע שעבר, לאחר כל השנים הללו (ההדחה אירעה ב-1987), בספר חדש שפירסם, הודה סופסוף רוז שהוא אכן הימר על משחקי קבוצתו, הסינסינטי רדס. רוז, אגב, יצא מניאק גם בעת שהודה, שכן הוא בחר לעשות זאת ביום בו נבחרו שני שחקנים מצוינים וראויים להיכל (החובט הנהדר פול מוליטור, והמגיש דניס אקרסלי, שהצטיין כפותח וכסוגר כאחד), ובכך מנע מהם את יום התהילה שלהם ומיקד את תשומת הלב בעצמו.

במשך כל השנים הללו, הוויכוח "האם מגיע לרוז להיות בהיכל התהילה" היה אחד החמים בעולם הבייסבול. כעת, באורח פרדוקסלי, דווקא אחרי שהודה במעשיו, ירדה התמיכה ברוז. גם העיתוי האומלל של החשיפה, וגם העובדה שבמשך כל-כך הרבה שנים טירטר את כל הענף עם העניין – בשעה שהודאה היתה פותרת זאת מיד, אולי לאחר תקופת צינון כעונש – גורמים לאנשים להחליט "שיילך להזדיין. כמה שהוא היה שחקן גדול, לא מגיעה לו תהילה".

אני אישית לא סגור על העניין. בעיקרון, העמדה שהובעה בסוף הפסקה הקודמת מקובלת עליי. אבל היכל התהילה של הבייסבול (כמו זה של ענפי אחרים) מכיל כמה אנשים ממש מחליאים. אפילו יותר מרוז. אז נכון שרוז חטא כלפי המשחק עצמו, ולא סתם רצח, או היה גזען, או היה אלים כלפי נשים. אבל זו עדיין החלטה קשה.

ואולי הסיפור של רוז דווקא מספק הצדקה לתעתועי ישראל כהן. אם התמיכה במחילה לרוז ירדה אחרי שהתוודה על חטאו, אולי בעצם לא כדאי? אין לי תשובה מוחצת שתפריך את הרושם הזה, אבל אני יודע דבר אחד: אני לא הייתי בוטח בו. לא כמאמן מעליו, לא כשחקן לצידו ולא כאוהד. אני חושב שאפילו האנשים הרחמנים בכפר קנא נוכחו לדעת שעם כל הכוונות הטובות, העסקתו של כהן היא הסחת דעת מיותרת.

בינתיים, מסתבר שהאנשים בעירוני ראשל"צ טובים ורחמנים לא פחות, וגם שהמצב היום בשוק הבלמים לא מי יודע מה. אבל בואו נאחל לכהן שישאיר את הטעויות שלו מאחוריו ויגמור את הקריירה שלו בצורה מכובדת. לנו בכדורגל הישראלי אין היכל תהילה, וגם אם היה, אפילו כמבקר אני לא בטוח שהיה כדאי להכניס אותו.