בשנת 65' התקיימה בארץ המכביה, אז תחרות ספורטיבית עם ערך מוסף ועם יריבות ספורטיבית אמיתית בן יהודי כל העולם. משלחת ארצות הברית התבססה, כרגיל, על יהודים צעירים שחלקם הגיע לארץ בעיקר כדי לתפוס שידוך וחלקם באמת באו לכאן בשביל להתחרות ולהתקדם מבחינה מקצועית.
הסיפור של המשלחת היה ילד בן 15 בשם מארק ספיץ, בנם של לנור וארנולד מסקרמנטו, קליפורניה. הנער בלי הזיפים גנב את ההצגה של המשחקים כאשר זכה בארבע מדליות זהב, במה שהיה פתיח לאחת מקריירות הספורט הגדולות בכל הזמנים.
שלוש שנים לאחר מכן ספיץ נסע לאולימפיאדת מכסיקו סיטי. "אבא שלי לימד אותי ששחיה זה לא הכל. אלא הניצחון זה הכל. אני חוזר מהאולימפיאדה עם שש מדליות זהב". זימזם הילד. האמריקאים לא הבינו מה הילד הזה בדיוק רוצה, והסתכלו עליו כעל טיפוס די מעצבן. לצד שחצנות ויהירות הילד הביא גם קבלות. הוא זכה בזהב עם השליחים ב-4 כפול 100 ו-4 כפול 200. ב-100 חזה הוא זכה במדלית כסף וב-100 פרפר חזר עם ארד. לכאורה הישג מרשים לבחור בן 18 באולימפיאדה הראשונה שלו. ספיץ הרגיש תחושת כישלון. הוא החליט שמעתה הוא חייב להקדיש יותר מזמנו כדי להפוך לשחיין שהוא רוצה להיות.
הוא החל ללמוד רפואת שיניים באוניברסיטת אינדיאנה, והתרכז בשחייה באוניברסיטה שנחשבה לטובה בתחום באותה התקופה. הוא זכה באליפות ה-NCAA בשנים 69'-71' והרגיש מוכן לאולימפיאדת מינכן, כשבידו גם תואר לרפואת שיניים.
בלי הרבה דיבורים הפעם, הוא קפץ לבריכה האולימפית במינכן למקצה הראשון שלו - 200 פרפר. הוא סיים אותו בזמן של 2:00.7, שיא עולם חדש. מיד לאחר מכן הוא הוכיח שהוא בא לעבוד כאשר הדהים את העולם עם שיא של 1:52.78 ב-200 מטר חופשי, כשהוא מפתיע גם את חבריו לנבחרת ארצות הברית. ספיץ יצא מהבריכה והרים ידיו כלפי מעלה. ההיסטוריה החלה להתבשל.
ביום למחרת ספיץ זכה במדליות זהב נוספת ב-100 ו-200 חתירה ופרפר.הוא הוסיף עוד שלוש קבוצתיות בשליחים 100X4 חופשי ומעורב ו- 4x200 חופשי. ספיץ יצא מהמים בשעה 14:30, כשהוא יודע שהוא עשה היסטוריה.
שעתיים לאחר מכן החלה התקפת הטרור על הספורטאים הישראליים. ספיץ נשלח לחדרו כשהוא מוגן בחמישה מאבטחים. הפחד היה שספיץ היהודי, מהווה גם הוא מטרה למחבלים. בבוקר למחרת, כשהדרמה עדיין נמשכת, כינס ספיץ מסיבת עיתונאים בה אמר: "אני חושב שמה שקרה בכפר האולימפי הוא טרגדי". שעה לאחר מכן כבר היה על מטוס בדרך ללונדון כי שירותי הביטחון לא אפשרו לו להישאר לטקס הסיום.
מינכן 1972 - מארק ספיץ
27.6.2012 / 12:43