היום ה-13 בדאקר 2004. נבחרת "מיצובישי-WOW" מתכוננת לקראת הזינוק. אחרי שלושת הימים האחרונים שעברו חברי הקבוצה זה נראה קרוב ללא יאומן. אמש בשעות הערב הגיעו יחד עם כל חברי קבוצת NSM למחנה שנמצא בבובו דיאולאסו. דבר ראשון פנו לחדר האוכל - לארוחה ראשונה אחרי 3 ימים. בבוקר שאחרי, חברי הנבחרת מתפנים לשיחת טלפון לספר על המאורעות שעברו עליהם.
וכל מי שנראה לו כי הדקאר זה ספורט יאפי או משהו שהוא יכול לעשות עם יד אחת קשורה מאחורי הגב, מוזמן לקרוא את העדויות מהשטח. מי שמראש לא חשב ככה, בטח כבר קפץ מהר קדימה לשאוב את הפרטים.
בריל לא שוכח (הכל בגלל בועת אוויר קטנה)
ראשון איציק בריל. איציק והלל סגל פרשו אחרי 7 ימים, לאור העובדה המצערת שראש המנוע שלהם התפגר. איציק מעדכן אותנו במה שהיה: "הלך לנו מצוין עד לאותו יום. מה שקרה, המכונאי שטיפל בפאג'רו שלנו, מילא מים בצורה לא זהירה ונוצרה בועת אוויר במנוע מה שהוביל להרס אטם ראש מנוע ולפרישה שלנו. ממש על שטות כי הרכב היה פשוט במצב מעולה".
"אחרי שנתקענו", ממשיך בריל. "הצוות שלנו (קבוצת NSM) חבר אלינו והתחלנו לנסוע 1,500 ק"מ כשאנו נגררים אחרי המשאית בחבלים. בדרך עדו הודיע לנו שהם נתקעו. מכיוון שלא קיבלנו אישור לצאת נגד כיוון התחרות, ארגנו את אחד המכונאים מקבוצת NSM ושני מקומיים ברכב של המקומיים. נתנו להם בולם אחד מהרכב שלי. הם נסעו 1,000 ק"מ בניווט מאד קשה (22 שעות) ועוד עוכבו ע"י הצבא המאוריטני לחקירה. בשלב מסוים, עדו התקשר ואמר שעוד לא הגיעו אליהם".
וכאב הראש לא נגמר: "ביקשנו וקיבלנו אישור לנסוע אליהם נגד כיוון התחרות. לקח לנו 18 שעות להגיע אליהם. בשלב זה הם כבר קיבלו בולם אחד מהרכב ששלחנו. נסענו עוד 1,500 ק"מ בלי אוכל, שינה ועם מעט מים. אכלנו קצת שוקולד שקנינו ממקומיים וכמה ביסקוויטים. הנוף מסביב הוא של חול ודיונות וכמעט אין כלום. מדי פעם אתה עובר ליד כפר עם עמה בקתות מחימר ועוני מחפיר. סך הכל התייחסו אלינו יפה בכפרים חוץ מכמה ניסיונות לגנוב לנו דברים".
על המחשבות שעוברות בראש בנסיעות הארוכות מספר לנו איציק: "זה מטורף, ממש לא יאומן. אתה נוסע ונוסע והמחשבות נודדות לאנשים שאתה אוהב, משפחה, ואצלי אישית תמיד זה חזר לטעות הטיפשית שבגללה פרשנו. חשבתי הרבה על שנה הבאה ומה אפשר יהיה לעשות".
אגב, איציק והלל קיבלו אישור לשמש כרכב סיוע לעדו ואביב, בנוסף למשאית ה T4 של הקבוצה.
איציק מוסיף על האווירה הכללית במחנה: "יש הרבה מרירות בקרב המשתתפים על הדרך שהדקאר אורגן. מה שקרה הוא, שמסמן המסלול הוותיק של הדקאר פרש השנה והסגן שלו הגיע במקום. כנראה שהוא ניסה להשאיר חותם גדול מדי כבר בשנה הראשונה והתוצאה היתה מרוץ מאוד קשה, קשה מדי. רבים גם חושבים שלא באמת היה איום על המתחרים במאלי שבגללו ביטלו שני קטעים, אלא זה שימש כתירוץ על מנת לארגן את השורות פה".
מעט מים, כמעט אפס שינה ולא רק חול להתמודד אתו. כהן וספקטור עדיין כאן
אביב ספקטור בוודאי יזכור את הדאקר הראשון שלו הרבה מאוד שנים. הוא מספר על מה שעבר עליו ועל עדו, שנמצאים עדיין חזק במרוץ: "היום ה-8 וה-9 היו מעין מרתון של נהיגה בלי עזרה של הצוות הטכני. את היום הראשון מתוכם עברנו מעולה למרות שהיו אלו 340 ק"מ מאוד קשים. היום השני התחיל טוב. עברנו אולי 30 מתחרים בדרך ואז, אחרי 208 ק"מ, נשבר הבולם הראשי הקדמי. החלפנו לבולם רגיל (במקום קפיצי)והמשכנו לנסוע לאט כשהרכב נוסע באלכסון. כ-100 ק"מ אחרי נקודת ביקורת 1 (300 ק"מ כללי מתוך 760 ק"מ) הלך הבולם השני ונתקענו".
"בעצם, הרכב עמד על הגלגלים", מסביר ספקטור. "נעצרנו ליד באר מים ולידה היו מקומיים שקצת הציקו לנו. הגיעו גם חיילים שעשו לנו תרגילים עם נשק מול הפרצוף וכל העניין לא היה נעים וקצת מפחיד. ניסינו לדבר אתם בערבית אבל לא היתה תקשורת. מים קיבלנו ממשתתפים אחרים שעברו ואוכל לא היה לנו. בבוקר הגיע אלינו המכונאי של הקבוצה עם בולם חדש. המשכנו להתקדם לאט-לאט ,שכאנחנו כל הזמן נתקעים ואני עם השפלות (אמצעי חילוץ) מנסה לחלץ.
"הזזתי כמויות חול אדירות ממקום למקום. בשלב מסוים פגשנו בקבוצה של ניסאן (קולין מק-ריי וארי וטאנאן, מטובי הנהגים במרוץ) שאף הם נתקעו. המצב שלהם מכנית היה גרוע יותר, אבל הם היו מאורגנים עם אוהלים והמשאית סיוע לידם. אכלנו אתם ארוחת בוקר והיה מאד נחמד לשבת ולדבר על סתם כך. הם לא יכלו לעזור לנו אז המשכנו הלאה. לאחר כמה שעות הגיעו אלינו איציק והלל ובועז מאירי עם כל הקבוצה הצרפתית. היו לנו עוד 300 ק"מ לצאת מהשטח. החלפנו בולם ונסענו עד לחור שמכונה בטעות עיירה (נימה) היו לנו אז עוד 1,500 ק"מ עד לבובו-דיאולאסו, שם התמקם המחנה של הדקאר. ב-4 ימים נסענו אולי 3,000 ק"מ בלי שינה ובקושי אוכל".
מה הלאה? "מבחינה פיזית אנחנו ממש בסדר", מרגעי אביב. "ישנו אתמול בלילה ואנחנו מרגישים טוב. מנטלית? היו נקודות שבירה אבל זה עבר ואנחנו עם הפנים קדימה".
"אף אחד לא מבין מה עובר עלינו פה. זה כמו עולם אחר"
עדו כהן כבר פעם שניה בדקאר. ממש לפני שהוא ואביב צריכים לגשת לנקודת הזינוק של היום, הוא מדבר בשפה וטון עדו-כוהניים על מה שהיה ומה שיהיה: "היתה לנו תקיעה קשה. אבל שרדנו אותה וזה מה שחשוב. איציק נלחם כמו אריה שנשאר במרוץ וכל הכבוד לו. כשפגשנו אותם (את הקבוצה) זה היה נפלא. בועז מאירי יצא מהמשאית עם המצלמה ונראה כמו אדם קדמון. בקושי זיהיתי אותו. קבוצת NSM עוזרים לנו מאוד וכרגע הם כולם פועלים בשבילי ובשביל אביב וזאת הרגשה מצוינת. היתה לנו בעיה עם הבולמים. אם זה נגמר אז יהיה טוב. היום הוא יום קל יחסית, אבל ממחר יש 4 ימים של קושי רב. אתה מבין?"
אני עונה שכן ועדו צוחק: "אתה חושב שאתה מבין, אבל אתה לא. אף אחד לא מבין מה עובר עלינו פה. זה כמו עולם אחר. עשו לי שטיפת מוח. אפילו שכחתי את המספר טלפון של העסק מרוב דברים. אבל זה גם משחרר. במקום טיפול פסיכולוגי. תאמין לי, אני לא זוכר כמעט כלום ממה שהיה. ממש שטיפת מוח. אבל אני אופטימי".
עדו מסיים ורץ להתכונן לזינוק. הצוות הישראלי יזנק אחרון מתוך 71 כלי רכב. זה אומר הרבה אבק. אבל כעת רחוצים, מגולחים ועם אוכל בבטן, אנו אופטימיים לקראת חוף הים בדאקר. גם הם.
