אם נשים לרגע את התוצאות בצד, אפשר לסכם את מרתון טבריה ה-27 בשתי מילים: ניהול מופתי. אין הרבה ואם בכלל, ארועי ספורט על אדמת ישראל שאפשר לתת להם את מלוא המחמאות, ולהתרשם שההשקעה העצומה שנעשתה בהם, הגיעה באמת מתוך אהבה לספורט ולמסורת.
הבעיה היחידה ואולי המשמעותית של המרתון הזה הייתה היעדר רצים בכירים מחו"ל (רק שניים כאלה הגיעו לכאן), מה שבאופן טבעי פגע מראש בסיכוי של הרצים הישראלים להתעלות על עצמם. אין מה לעשות, אם זה לא המצב הבטחוני שמשחק תפקיד אז זו הבירוקרטיה של משרד הפנים, שכמעט וחיסלה גם את סיכוייהם של שני הרצים מאתיופיה להגיע לכאן.
בכל מקרה, בבוקר יום חמישי התנאים בטבריה היו מצויינים. מזג אוויר אנגלי במיטבו, שמתאים מאוד לריצת המרתון. ב-9 בבוקר יצאו לדרך 470 רצים, כשחמישה מתוכם, בימרו, וודג' וסטאין הישראלים ואיתם בקלה ובירו האתיופים, תופסים פער משמעותי מכל הרצים כבר מהמטרים הראשונים.
קצת יותר משלוש דקות לקילומטר
כדי להבין הכי טוב את הטירוף בלרוץ מרתון, ועוד מבחינה מקצוענית, צריך לעמוד בצידי הכביש בסביבות הקילומטר ה-21 כדי להבין. כשרואים את החבורה המובילה מתקרבת לחצי המרחק, לפני הסיבוב שיפנה אותם לעוד 21 קילומטרים, קשה תחילה להבין מרחוק שמדובר ברצים. תארו לעצמכם, קצב של 3:10 דקות לקילומטר אחד או במילים אחרות, הם נראים בקילומטר ה-21, כמו שרבים מאיתנו היו נראים בספרינט המהיר ביותר שלהם ל-60 מטר.
אנחנו רואים את שני האתיופים, ואת וודג', אסף בימרו אלוף הארץ וסטאין צמודים אליהם. 8 דקות מאוחר יותר אנחנו גם רואים את נילי אברמסקי בקצב מצויין מבחינתה, רצה עם 3 גברים מכתיבי קצב, בנסיון לשבור את הקריטריון לאתונה, רק לפני 9 חודשים האישה הזו ילדה. בצידי הדרך אין יותר מדי קהל סקרן שבא לעודד ולפרגן כמו שנהוג בהרבה מהמרתונים, אבל יש את הכינרת, ואולי הרצים אפילו מעדיפים את זה ככה.
כמה שדקה יכולה להיות משמעותית לפעמים
לפי זמני הביניים בסביבות הקילומטר ה-30, כבר היה די ברור שלזבדיה וודג' יהיה קשה להשיג את הקריטריון האולימפי (2:15 ש'), ועיקר תשומת הלב הופנתה לנילי אברמסקי, אלא שבמבט מקרוב, גם היא החלה בשלבי קריסה.
אנחנו עוברים לנקודת הסיום צמוד למלון שרתון מוריה, ומקבלים דיווח שהבטם בקלה, הרץ הבכיר מאתיופיה העביר הילוך והוא בדרך לחצות ראשון את קו הסיום. הזמן כבר גולש אל מעבר ל-2:15 ש', מה שאומר שוודג' נכשל בהגת הקריטריון, ובקלה רחוק בהרבה משבירת שיא המרתון (מה שיכול היה להעניק לו 20 אלף דולר). בקלה חוצה את קו הסיום ב-2:15:39 ש', והוא חוזר לאתיופיה עם צ'ק בסך 7,000 דולר - מכובד בהחלט. וודג' מנהל מאבק על תואר אלוף ישארל מול האלוף אסף בימרו שמנצח ושומר על התואר. בימרו קבע 2:16:03 ש' והקדים בשניה את וודג' שקבע שיא אישי. היילה סטאין המבוגר, שכבר עשה את הקריטריון לאתונה יחד עם אסף בימרו, החליש קצב לקראת הסיום ועצר את השעון ב-2:20:06 ש'. "את הרץ מאתיופיה בכלל לא עניין למשוך אותנו" סיכם וודג', "הוא רץ ברוגע וחשב רק על הניצחון שלו, את הפריצה שלו הוא עשה ממש סמוך לקו הסיום".
עדיין לא התייאשנו ואנחנו מחכים לנשים, אולי נילי אברמסקי תעשה את זה. בסופו של דבר, מסתבר שאברמסקי די לקחה הימור בריצה הזאת ופתחה אותה מהר מדי. בקילומטרים האחרונים היא פשוט קורסת וגם היא כמו וודג', מפספסת את הקריטריון ביותר מדקה וקובעת 2:38:42 ש'. "לא נורא, אני עדיין צעירה" מסכמת אברמסקי, אבל היא ממש לא מצליחה להסתיר את האכזבה הכל כך גדולה.
ראש העיר בעננים
מהתרשמות ראשונית אפשר להגיד שהעיר טבריה התברכה בראש עירייה חדש שאוהב ספורט. זוהר עובד שנבחר רק לאחרונה היה מעורב באירגון המרתון מתחילתו ומבחינתו גם אין לזה סוף. "כבר בשבוע הבא אני מקים ועדה לתיכנון מרתון 2005 שיתקיים ב-6 לינואר" הוא אומר, תוך שהוא מפזר הבטחות לשינויים ושיפורים.
עובד: "השנה סך הפרסים הכספיים במרתון עמד על 70 אלף דולר ובשנה הבאה אנחנו מתכוונים להכפיל אותו, מה שאומר שהפרס הראשון יהיה 40 אלף דולר. אלו פרסים גדולים אבל אני מאד אשמח להעניק אותם, כי זה כל כך חשוב ומשמעותי לתיירות בעיר. זה יגרום להרבה יותר אנשים להגיע לכאן מחו"ל. אם השנה היו 475 רצים במרתון המלא, אנחנו מצפים ליותר מ-1000 במרתון הבא".
אז בסך הכל התוצאות כבר אמרנו, היו בינוניות מינוס. כמות של שלושה רתים בלבד שיורדים מגבול ה-2:20 ש' במרתון היא די מבישה, ושלא נדבר על הנשים, אבל אפשר בהחלט לתרץ ולומר שפשוט צריך כאן הרבה יותר תחרות. אם תהיה כזאת בשנה הבאה, זו תהיה מניה בטוחה להכפיל ואפילו לשלש את רמתו של המרתון הנפלא הזה.
