תזכרו ליהנות מכל רגע

תם הסיבוב הראשון של הפלייאוף ב-NFL, ולהלן הרשמים העיקריים של עבדכם הנאמן מארבעת המשחקים של הסיפתח:

נו, אפשר לרדת בשעה טובה מהוורידים של המוסר הכי טוב בליגה? פייטון מאנינג כן יודע לנצח בפלייאוף, ואם מרגיזים אותו מספיק מסתבר שהוא יודע גם לטבוח בפלייאוף. מסתבר שכשיש לו הגנה, הבעיה היא בכלל לא אצלו. כלומר: כנראה שהבעיה מלכתחילה בכלל לא היתה אצלו. תודה.

אבל עם כל ההתרשמות מהקליניקה שהעביר הבן של ארצ'י מאנינג על הישבן של הדנבר ברונקוס ביום ראשון האחרון, חייבים להזכיר שבקור, ברוח ואולי גם בשלג של איצטדיון ארוהד בקנזס סיטי, יהיה הרבה יותר קשה למסור טילים מונחי לייזר כמו בכיפה המקורה באינדיאנפוליס. החיים נורא קשים, אבל תמיד יש עוד מבחן ועוד אתגר. ואם מר מאנינג (או כל אחד אחר, למעשה) חושב שזכייה באליפות תשנה את זה, האמת היא שלא ממש. כל העסק מתחיל מחדש מדי ספטמבר, וכמה טוב שכך.

מדברים הרבה כרגע על המימד המיסטי שאופף את שאיפות התואר של הגרין ביי פאקרס, ושל ברט פארב בפרט. זה התחיל לפני שבועיים וחצי, כשאבא של פארב נפטר במפתיע ערב משחק מאנדיי נייט של הבן שלו. האקדוחן עלה ונתן הצגה באמת עילאית, שגם ציניקנים יתקשו להתעלם מהמימד הסמלי שבה. שבוע לאחר מכן השלימו הפאקרס של פארב חודש סיום מושלם (לא שזה נורא חריג עבורם – המאזן שלהם בדצמבר מצוין מזה שנים) ואז קיבלו עוד נס כשאריזונה העלובה הדיחה בשבילם את מינסוטה וסידרה להם אליפות הבית ואת הכרטיס לפלייאוף.

בפלייאוף זה המשיך עם חטיפה בהארכה שקטעה מאמץ הירואי של היריבה, הסיאטל סיהוקס, והעלתה את פארב וחבריו לשלב הבא. בהחלט אפשר להיגנב על הסאבטקסט המשיחי שבכל הסיפור, אבל איכשהו אני לא לגמרי נסחף בכל הקטע. אם כבר התערבות מלמעלה, הרבה יותר מעניין לדבר על היהירות של קווטרבק הסיהוקס, מאט האסלבק.

בשל פאשלה קטנה, הסיפור הזה לא הובא בסיקור המשחק, אז נחזור עליו כאן: האסלבק, ששיחק מול האליל שלו, באיצטדיון הקפוא של קבוצתו הקודמת, נתן משחק עם המון המון ביצים, ואפילו הוביל התקפה לטאצ'דאון שוויון 2:49 דקות מהסיום. לפני ההארכה, זכו הסיהוקס בהטלת המטבע וקיבלו את הבחירה: לקבל את כדור ראשונים או לא? "אנחנו רוצים את הכדור, ואנחנו הולכים להבקיע", אמר האסלבק. הארכה בפוטבול היא בשיטת מוות פתאומי, כך שזו היתה התחייבות על ניצחון.

לרוע מזלו של האסלבק, המיקרופון של השופט היה פתוח, וההתרברבות רעמה ברחבי האיצטדיון. עיניהם של עשרות אלפי מטורפים בירוק וצהוב הוצרו, ומבטיהם הורידו את הטמפרטורות בעוד כמה מעלות. לא זו בלבד שהאסלבק הפסיד, הוא הפסיד באשמתו הישירה, ממסירה שלו שנחטפה והוחזרה לטאצ'דאון המנצח של גרין ביי. האסלבק הכיר באשמתו להפסד, וזה יפה, אבל רק חירש לא שמע ברקע את צחוקם של אלי יוון הקדמונים.

ונחזור רגע לפארב: אם הוא מוביל את הפאקרס לניצחון בפילדלפיה ביום ראשון, אני לא רק אצטרף ללהקת נביאי המיסטיקה שלו - אני אוביל אותה.

בקרוליינה, יוצק המאמן ג'ון פוקס תוכן נוסף למעמדו כאחד המאמנים הטובים בליגה. נעזוב את זה שהוא לקח קבוצה, שסיימה עם ניצחון בודד מול 15 הפסדים לפני שנתיים, לאליפות בית וסיבוב שני בפלייאוף. הדרך שבה הוא עושה את זה היא מה שמרשים באמת. ההגנה שהוא בנה שם מרשימה, התפוקה שהוא מוציא מקווטרבק אלמוני שווה כשלעצמה צל"ש רציני, והופעת הסיבוב הראשון בפלייאוף מול דאלאס היתה הדובדבן שבקצפת.

לא הניצחון על דאלאס כשלעצמו הוא משמעותי, כי דאלאס היא קבוצה מאד מוגבלת בהתקפה. אבל לסיים משחק פלייאוף בלי אף עבירה ואף איבוד כדור זה משהו שנעשה רק פעם אחת לפני כן בכל ההיסטוריה של הליגה. מכל המאמנים המבריקים, מכל רס"רי המשמעת, מכל המאמנים שהיו גם וגם, רק אדם אחד לפני ג'ון פוקס הצליח להפיק מקבוצתו את הריכוז והמשמעת הדרושים לכך.

מייק מארץ, מאמן הסט. לואיס ראמס, חייב להיות מודאג. למארץ יש נטייה לקבל החלטות תמוהות של ניהול משחק. מול קבוצה כל-כך כך ממושמעת, אפילו אחת כזו תעלה לו ביוקר. אני עדיין מהמר על הראמס במשחק הזה, כי פער הכישרון הוא רציני מאד, וההגנה האופורטוניסטית של האיילים תחשוף את חולשותיו של ג'ייק דלהום, אבל הפוטנציאל להפתעה חזק במשחק הזה.

ולסיום, טנסי. דיברנו כבר על מפגן הגבורה של אדי ג'ורג', שפרק כתף ברבע הראשון וחזר כדי לטחון יארדים מול ריי לואיס המפלצתי מבולטימור. הרגע המכריע במשחק הזה לא היה שער השדה המנצח של גארי אנדרסון בדקת הסיום. הרגע המכריע היה מתישהו במהלך הרבע האחרון.

ג'ורג' קיבל כדור ורץ שמאלה. הוא לא הצליח להקיף את הפינה ולמעשה איבד יארד במהלך. אבל כשריי לואיס – שהתעלל בו בחמישה מפגשים רצופים שבכולם ניצחה בולטימור – בא לתקל אותו, יישר ג'ורג' זרוע, הלם בחזהו של לואיס כמו איל ניגוח ושתל אותו על התחת לתוך הדשא. באותו רגע אפשר היה לדעת שטנסי אכן תנצח.

ולסיום, עוד מלה על סגירת מעגל: כמו שאדי ג'ורג' גבר על השד הפרטי שלו במשחק הזה, כך עשה גם הבועט של טנסי, גארי אנדרסון. בפלייאוף של עונת 98', לאחר עונה שלמה ללא החטאה, החטיא אנדרסון בעיטה קלה בגמר ה-NFC. כתוצאה הפסידו המינסוטה וייקינגס, אחת מקבוצות ההתקפה הטובות מעולם, ולא עלו לסופרבול שהיה יכול להיות דליקטס היסטורי והיסטרי מול הדנבר ברונקוס של ג'ון אלוויי. מאז נשא אנדרסון – אחד מגדולי הבועטים בתולדות הליגה – את ענן הצ'וק ההוא מעל ראשו.

בלילה שבין שבת לראשון, שעון ישראל, עלה אנדרסון, שהוא כבר בן 44 בלי עין הרע, לנסות את הבעיטה הכי ארוכה שלו העונה: 46 יארד. מוקדם יותר במשחק הוא כבר שבר את השיא העונתי שלו כשהשחיל מ-45 יארד. האם יעשה זאת זה שוב? שקוף שכן. כבר אמרנו שזה היה משחק של סגירת מעגלים.

אבל עם כל התרוממות הרוח, שיהיה לטנסי ברור: אם גם נגד ניו אינגלנד מוסר סטיב מקנייר שלוש פעמים לכתובת השגויה, באמת חבל לו על הזמן.