טור פרידה

רציתי לכתוב על אייזיאה: על איך שבמשך שנים הקוורטרבק הכי טוב בניו יורק בכלל היה פוינט גארד, ועד שהגיע סוף סוף פוינט גארד הוא בכלל יושב בהנהלה. אבל איזייה מחולל פלאים, בדיוק כשחשבנו שהוא ייקח מאיתנו את הנחמה היחידה מעידן ליידן: האפשרות לומר שתמיד יכול להיות יותר גרוע.

רציתי לכתוב, ממש על כבש המטוס, למה אני אתגעגע: ללחיצות הידיים בין המאמנים בסיום כל משחק, לערגה לבייסבול, הספורט היחיד בעולם שבו ההישג הכי גדול הוא כשכלום לא קורה ("נו היטר"), לימי ראשון של הפוטבול, למשחק פוטבול באן הרבור, למשחק כדורסל ב"קמרון אינדור" של דיוק, לגרנד פרי של מכסחות הדשא, לאליפויות העולם באכילת נקניקיות, בנשיאת נשים, באבן-נייר-או מספריים, ובמה לא, לברט פארב. אבל ברמן לקח ממני את הזכרון הכי חזק שלי: השבועות האחרונים של עונת הפוטבול כשקבוצות מהבטן הרכה ומטה מקלקלות למתמודדות על כרטיס הפלייאוף את העונה.

אולי צריך ללכת להתחלה, עם עצירה לפני חודשיים. כתבתי שאכזבות העונה יהיו הלייקרס ולברון ג'יימס. אני עדיין עומד מאחורי התחזית על הלייקרס, אבל כבר ימים ארוכים שאני מהרהר מה גרם לי לכתוב את התחזית השטותית הזו על ג'יימס. הרי לא היתה שום אינדיקציה שהוא יתפוצץ.

אולי זה מפני שהתרגלנו. הרי במשך שנים אמרו לנו שמרק מייקון או הרולד מיינר או גרנט היל או פני הארדאווי הולכים להיות הג'ורדן הבא, וג'ורדן שרד, משאיר בתוכנו רגשות פיטר-פניים. נלחמנו על ג'ורדן כמו שהדור שלפנינו החזיק את פלה באצבעות כשמראדונה הגיע. לא היתה שום אינדיקציה על לברון ג'יימס, זה היה עוד נסיון להיאחז, כמו המלחמה בזיפים האפורים-לבנים בסנטר.

ואולי זה קשור גם אלייך. בעשרים ואחד בינואר, ואחרי ארבע שנים, אני עולה על כרטיס בכיוון אחד. לברון הוא ההתחלה של סוף ג'ורדן, וגם את עכשיו רק זכרון ויזואלי-אמוציונלי שמתחיל להתעמעם, שומר מסך על מחשב ישן, קבורה בארגז עם בגדים מאורבן אאוטפיטרס. ג'ורדן, עם הזכרונות המשותפים שלי, שלך ואיתו, הלך ויש מלך חדש. הגיע הזמן להשאיר הכל מאחור וללכת בחזרה והלאה.