מישהו עוד חושב שנמני משיח?

שבעה משחקים מאז שנמני לבש את המדים של בית"ר ירושלים ועם כל הכבוד לאיכויות הדרמטיות בסיפורים המלווים את מספר 8 הצהוב, ברור כי ביחס לתרומתו הנוכחית כשחקן, המקום ששמו תופס בכותרות הוא הדבר הכי חסר פרופורציה מאז הפנים של דובי גל.

סאגת המאבק הבלתי נגמרת של אבי נמני במכבי ת"א (ולהפך) נראית כמו סיפור על שני ילדים שלא רוצים להפסיק לריב בארגז החול גם אחרי שהם והסביבה התמלאו בחרא של כלבים - רק בלי החן של הילדים. נכון לרגע זה, נדמה כי הסיכוי ליישום שקט ומהיר של מפת הדרכים בין ישראל לפלשתינים, גבוה יותר מסיכוייו של ג'ורג' דאבליו פדרמן לעשות סולחה בין הניצים. בתור אחד שהיה מתייצב מדי שבת עם החולצה מספר 8 בשער 11, עוד לפני שהאולטראס נחתו שם (ד"ש לאלפרד ברכה), קשה לי להשתחחר מהכעס כלפי הדרך בה נפרדה הקבוצה מאבי נמני. קשה לי, כי לפני הכל נמני היה שחקן בית של מכבי, אבל בואו לא נטעה - הרבה יותר מזה הוא אף פעם לא היה.

לעולם לא אשכח את התארים שעזר להביא, אבל גם לא את הצעקות על המגרש והתרומה הישירה שלו ליחס המזלזל למקצוע הכדורגל, שהפך נורמה בשנות שלטונו במכבי (תופעה ממנה מכבי עדיין מתקשה להתאושש). לא רק, אבל גם בגללו, מכבי נאלצה להיפרד ממנהיגים צעירים בפוטנציה כבן לוז וגיא צרפתי, עד שהגיע מאמן שלא היה מוכן לוותר על ההתקדמות של כשרון צעיר בשם ברוך דגו. נמני, ללא ספק שחקן מצויין, נהנה מנסיבות שאיפשרו לו לבסס מעמד שתפח הרבה מעבר לתרומתו המקצועית לקבוצה. כשניסו להכריח אותו למתן את השפעתו (השלילית בעיקר) על מכבי ומאוחר יותר גם שלחו אותו לדרכו, העניין הפך למלחמה של ממש - על כבוד ועל כסף.

הקרב על הכסף ייסגר כנראה רק בבית המשפט, אבל במעבר לבית"ר ובדרך בה התקבל בירושלים, זכה נמני להזדמנות שלא רבים זוכים לה - להוכיח לקלינגר, דריקס ולוני את גודל טעותם ולנצח בקרב הישראלי המוחלט - על הכבוד. בטדי אף אחד לא ביקש ממנו לפנות מקום למליקסון, עזו או ארבייטמן. פניג'ל ואוחנה נתנו לו כתר ושרביט ביד וכאילו אמרו לו 'לך תגדל לנו את הילדים (ותגרום ללוני לאכול את הכובע)'.

חולמי החלומות בבית וגן דיברו על התבססות הסגל העונה וריצה לאליפות - בראשות נמני - בעונה הבאה. במשחק הבכורה הוא שם גול בנגיעה הכמעט ראשונה שלו בכדור וניצח את אשדוד, אבל מאז התפוצץ גם הבלון האשדודי ובששה משחקים נוספים, נמני לא עשה כמעט שום דבר. בבית"ר מדברים על חוסר הנסיון של הצעירים, אבל מהדרך בה הקבוצה התפרקה מול הפועל ת"א או מהאנמיות שלה מול הפועל ב"ש, אי אפשר לנקות את מי שהובא בדיוק כדי למנוע כאלה דברים. יעקב שחר דיבר השבוע על כך ששחקנים וותיקים במכבי חיפה לא מגלים מספיק מנהיגות, ולמרות שהוא מודע לבעיה הזאת בקבוצה שלו, הוא ויתר על ההזדמנות לצרף את נמני. כנראה שהוא ידע למה.

ונחזור לבלומפילד. דקה 17 במשחק בין הפועל ת"א לבית"ר ירושלים. כדור חופשי להפועל. יוסי אבוקסיס מתכונן לבעיטה. אבי נמני מסתובב עם החיוך הקבוע על הפנים וללא סיבה נראית לעין מפנה אליו את הגב. אבוקסיס, בנגיעה רכה, מוצא את איזביטו אוגבונה וכבר 1:3 לאדומים. באותו רגע בית"ר התפרקה.

נמני, בניגוד לדימוי הציבורי שלו, הוא פשוט לא מנהיג. שחקן שחצי משחק, במקרה הטוב, נעלם לו אי שם ברחבי הדשא ומחכה להזדמנות טובה במיוחד או סתם שיחזור לו החשק, הוא לא מנהיג. כל מי שראה מצד אחד את נמני ומצד שני את אבוקסיס באותו משחק בין בית"ר להפועל, יודע על מה אני מדבר. בבית"ר אין לו את גדי ברומר או את טל בן חיים ובעיקר איזה תואם טל בנין שיחפו מאחור ויתנו לו שקט תעשייתי מקדימה. כאן הוא צריך להטריף (לא להשפיט, להטריף) את השחקנים שנושאים עיניהם אליו, להילחם על כל כדור, להתחיל כמעט כל התקפה - ורצוי גם לסיים אותה. מכל זה, עד עכשיו הוא לא עשה דבר.

תאמרו כי אי אפשר להפיל את כל התיק על נמני, וכי לבית"ר חסר שחקן נוסף בקישור - על כך אין ויכוח. תאמרו שאין לו מספיק עם מי לשתף פעולה, שעדיין מוקדם לשפוט ולסכם, שהוא עדיין לא בכושר מלא - כל תירוץ יהיה נכון, אבל בשבעה משחקים שלו בבית"ר, הראה אבי נמני בדיוק מה שהראה בשמונה העונות האחרונות שלו במכבי - הוא שחקן מוכשר החי על מצבי רוח, שהביא לרמה חדשה את המושג 'לנוח על זרי הדפנה', וקבוצה ששמה את כל הביצים בסל שלו, סופה שתחיה תמיד במצב רוח, מהסוג הלא נכון.

כשזכה בתואר כדורגלן השנה של 'פראנס פוטבול' לפני כחודש, שאלו את פאבל נדבד אם עכשיו, משהגשים את חלומו הישן, הוא יוכל להירגע קצת. נדבד לא התבלבל וענה שמעכשיו הוא יצטרך לשחק אפילו טוב יותר, רק בכדי להצדיק את הבחירה של העיתונאים (ואגב, גם של קהל האוהדים). אתם מסוגלים לדמיין את אבי נמני, להבדיל כמובן, אומר משפט שכזה, ויותר מזה - גם עומד מאחוריו?

לא נותר לי אלא לאחל לאוהדי בית"ר ולעם ישראל, שהמשיח עוד יגיע לירושלים. אבי נמני הוא בטוח לא.