למה אנחנו אוהבים ספורט? בגלל שחשוב לנו מבחינה מוסרית ופילוסופית מי מכדרר יותר טוב? כי משנה לנו בחשבון הבנק מי מנצח? לא ממש. אמנם הימורים מוסיפים טעם, אבל רק מכורים להימורים מהמרים על ספורט בלי לאהוב אותו לשמו.
אנחנו אוהבים ספורט כי הוא מספק לנו צרכים פסיכולוגיים עמוקים. הוא מאפשר לנו מוצא נקי לאגרסיות, לשנאות, לתקוות ולפחדים. הוא משמש כתחליפו של האדם התרבותי למלחמה, ומאפשר לנו להשקיע אנרגיה רוחנית בדברים שמעבר לשליטתנו. הספורט מנגן על מיתרים עמוק בנפשנו. מיתרים של שבטיות, של הצורך בעימות וניצחון, של תהילה ושל כבוד. בעיקר כבוד.
הכבוד חשוב בכל היבט של הספורט. בלי כבוד הדדי בין השחקנים על המגרש, המשחק מתדרדר לרמה של קטטת רחוב. בלי כבוד של השחקנים למשחק, הוא מתדרדר למפגן שחצנות ותו לא. בלי כבוד של האוהדים לשחקנים, אין אהדה ואין קהל.
וזו הסיבה שה-NFL, ליגת הפוטבול האמריקאית, הוכיחה לפני שבוע, בפעם המי-יודע-כמה, שהיא הליגה הטובה בעולם. איך אומר קיציס בפרסומת שלו? אני אנמק:
ברוב הליגות בעולם, לא רק בליגת העל המביכה, המחזור האחרון בעונה נתונה משוחק יותר מדי פעמים לפרוטוקול בלבד. מדי פעם קורה, בעיקר אם יש ביקורת תקשורתית ערה, שקבוצה שכבר אין לה בשביל מה לשחק תתאמץ, במחזור האחרון, מול קבוצה שעוד נלחמת על משהו. פעם ב-. בדרך כלל, אם קבוצה א' משחקת על אליפות, או מקום באירופה, וקבוצה ב' כבר לא תזכה בשום דבר וגם לא תרד ליגה, קבוצה א' תיתן לקבוצה ב' בראש, ואם לא אז זה רק בגלל שהיא מעדה על שרוכי הנעליים של עצמה.
ב-NFL זה לא עובד ככה. זה לא רק בגלל אתוס הספורט האמריקאי, כי ב-NBA בהחלט רואים משחקים שבהם השחקנים בעליל לא משקיעים את הנשמה. אולי זו העונה הקצרה, ואולי המסורת המאצ'ואיסטית של המשחק. מה שזה לא יהיה, אם רק אפשר היה לארוז ולשווק את זה ברחבי העולם זה היה עושה רק טוב.
על מה אני מדבר? תקלטו את המצב: בספורט האמריקאי, כידוע, אין דבר כזה לרדת ליגה. קבוצות מחורבנות פשוט גוררות את הסירחון שלהן עד הסוף המר ומקוות להשתפר בשנה הבאה. אז מגיעים המינסוטה וייקינגס, עם שניים מהפליימייקרים הגדולים במשחק, למפגש במחזור האחרון אצל האריזונה קארדינלס. הקארדינלס הם כבר שנים הנמושות של הליגה, וערב המחזור יש להם רק 3 ניצחונות לעומת 12 הפסדים. לא רק שניצחון במחזור האחרון לא ייתן להם דבר - הוא יקלקל להם את הזכות לבחור ראשונים בדראפט הבא.
אז מה? אריזונה לא רק ניסו, הם ניסו כנגד כל הסיכויים. בפוטבול, לקבוצה יש ארבעה ניסיונות (המכונים "דאון") לעבור עשרה יארד. לא הצליחו? כדור עובר. קצת פחות משתי דקות לסיום, בפיגור 11, אריזונה בניסיון רביעי משיגים טאצ'דאון. הם מנסים מהלך של שתי נקודות, שיצמק את ההפרש לשלוש. לא הולך. אז הם מנסים מין בעיטה מיוחדת ומסוכנת מבחינתם, שיכולה להשאיר את הכדור אצלם, זה עובד והם יוצאים לעוד התקפה. 1:50 דקות לאחר מכן הם שוב עומדים בפני ניסיון רביעי. לא סתם, כי עקב מהלכים הגנתיים של מינסוטה (שהיא, כזכור, היחידה שהתוצאה באמת משנה לה) הם נדחקו אחורה ועכשיו צריכים לעבור 25 יארד - רבע מגרש - במהלך אחד.
ברוב ענפי הספורט קבוצה כזו מזמן היתה מוותרת. הם את שלהם עשו, לא? ניסו. איש לא יאשים אותם אם לא יצליחו. אז זהו שלא. מסירה מדהימה, בשניות האחרונות, מוצאת תופס פנוי ממש בקצה אזור השער. טאצ'דאון מדהים חותם קאמבק מדהים בכל קנה מידה, ואריזונה הגרועה מדיחה את מינסוטה החזקה מהפלייאוף. בשביל מה? כבוד.
עוד דוגמא? דטרויט ליונס, גם כן אחת הקבוצות הגרועות בליגה, מארחים את הסט. לואיס הראמס החזקים והלוהטים, שצריכים ניצחון כדי להבטיח יתרון ביתיות עד סוף הפלייאוף. אפשר היה להבין את השחקנים של דטרויט אם בשלב הזה של העונה הם היו חושבים על הג'קוזי, הפיזיותראפיה, מסלולי הגולף והמיטה הנוחה. אבל הם, מוזרים שכמותם, בוחרים דווקא ביום הזה לתת את המשחק הכי טוב שלהם העונה. הם עוצרים את התופס הכי טוב בליגה על חצי מהתפוקה הממוצעת שלו, מחוררים את קו ההתקפה המעולה של סט. לואיס ומפילים את הקווטרבק שלה שוב ושוב, וגורמים לראמס הגאים לאבד את יתרון הביתיות. וכל זה בשביל מה? בשביל הכבוד, אדון תושיה. כבוד.
ובגלל שהשחקנים מתייחסים לעצמם ולמלאכתם בכזה כבוד, קל לנו האוהדים להתייחס אליהם בכבוד, וקל לנו להתייחס לעצמנו כאוהדים בכבוד. אין לנו צורך לשאול "בשביל מה לעזאזל אכפת לי מחבורת המיליונרים המפונקים האלה". אנחנו יודעים שהגברים האלה הם אולי מיליונרים, ואולי מתנהגים כמו ילדים טיפשים מדי פעם, אבל הם נותנים את הלב והנשמה, ובגלל זה אנחנו רואים זאת לכבוד לתת להם את התקווה שלנו, את האהבה שלנו, את הזמן והאנרגיה שלנו. כבוד.
ואם זה כך בסוף העונה הרגילה, כשלחלק מהקבוצות אין על מה לשחק מלבד הכבוד, תארו לכם מה הולך בפלייאוף (שהחל אמש), כשבכל משחק, משני הצדדים, עומדים על הכף עונה שלמה וחלומות על טבעת. תקצר היריעה לתאר את המתח, הביצועים ומפגני ההקרבה. אם עוד לא נדבקתם בחיידק, זה זמן מצוין להצטרף. כאן מימין, בתפריט הענפים של וואלה! ספורט, תמצאו גם לחצן שעליו כתוב "פוטבול", והוא מהווה את השער העברי לליגה הטובה בעולם. להתראות בצד השני.
בגלל הכבוד, אדון תושיה
4.1.2004 / 18:58