הרבה, אין ספק שלהרבה מאוד אנשים יש דיעה וכולם עושים הרבה כדי שהיא תשמע ותתקבל. עיתונאים, עסקנים, ח"כים חסרי תעסוקה ממשית, טייקוני תקשורת - כולם, פשוט כולם, בטוחים שהתשובה עימם ורק הם יודעים את הדרך הנכונה בה הכדורגל הישראלי צריך להתנהל בבכלל ובכל הקשור בסוגיית שידורי המשחקים בפרט. רבים מלינים על כך ש"שירים ושערים" האהובה נלקחה מהם ועל כי הכדורגל הופקע מהעם על-ידי רודפי ממון ובצע. ממש פלישתים עליך ישראל.
אך אני בא ושואל - מה זה עניינכם? מה נותן לכם זכות לבוא ולהתלונן? האם אנו צריכים בכלל לשמוע את זעקתכם? התשובה, לדעתי, היא לא, ומסיבה פשוטה: אף אחד מכם לא מבין באמת כדורגל מהו.
כל אותם אנשים שהזכרתי קודם, שמלינים נגד פיצול המשחקים והשידור בתשלום, מסתכלים על כדורגל כ"שואו", כאמצעי לבדר את העם (עד כמה שקשה להאמין, בהתחשב שמדובר על כדורגל הביבים שלנו). בעיניהם, שווה הכדורגל להצגת תאטרון או סרט, שזכותו של כל אדם בישראל לקבל בחינם.
בדרך חשיבה זו הם חוטאים לכדורגל וממעיטים מחשיבותו. כי הכדורגל הוא הוא לא רק "שואו" שבא להנעים את זמנך לשעתיים ואז להתפוגג לו עד לשבת (ראשון-שני) הבאה. הוא הרבה יותר מזה.
ביום שיפו הורדה ליגה (לליגה א' כמדומני) בגלל אי הסדרים כספיים, רואיין אחד מאוהדיה שאמר משפט שנחקק בי: "בחיי בכיתי רק פעמיים.: בפעם הראשונה היה זה כשאבי נפטר ובפעם השנייה עכשיו, כששמעתי שמורידים את יפו ליגה". או כמו שביל שאנקלי, מאמנה האגדי של ליברפול, אמר פעם: "אנשים אומרים שכדורגל זה עניין של חיים ומוות, אני תמיד חשבתי שזה יותר מזה".
הכדורגל, במהותו, הוא אהבה טהורה, אהבה עם כל הרגש והחשיבות שאחד מרגיש כלפי נערתו ומשפחתו. אותם "מתלוננים" שבים ומעלים את הטיעון שרמת הכדורגל פה כה ירודה שפשוט בושה לבקש כסף תמורתה,ובזה למעשה נותנים עוד הוכחה חותכת שאין להם מקום ואמירה בנושא.
לאוהד האמיתי, רמת הכדורגל בארץ לא משנה. לא מעניין אותו שהוא צריך לחיות עם אוגבונה במקום איגביני, שהוא לא יכול לראות דקה של משחק שוטף בלי עבירה או איבוד כדור. האוהד האמיתי עסוק מדי בלהרגיע את דפיקות הלב בנסיון להימנע מהתקף לב. לא מעניינת אותו רמת המישחק כי הוא בא מסיבה אחת פשוטה - אין לו ברירה אחרת. אוהד אמיתי, יהיה אשר יהיה, לא יפקיר את אהובתו לבד. הוא יודע שהוא זקוק לה לא פחות ואף יותר משהיא זקוקה לו, ושכל התלאות והעינויים שהיא מעבירה אותו שווים את אותו שבריר שניה של אושר שמגיע אחרי ניצחון. אותו רגע לאחר שאתה ואהובתך סיימתם עוד משגל מוצלח.
רק זה שהולך למשחקים של קבוצתו בכל מצב - גשם, ברד, חמסין, ריתוק לבסיס - רק זה שחושב על קבוצתו לפני השינה - בין אם בחיוך אחרי נצחון או בתסכול של אדם שכועס על אהובתו - לו ורק לו שייך הכדורגל ורק לו יש את הזכות להתלונן ולזעוק חמס.
מי שלא אוהב את קבוצתו מספיק בשביל ללכת לראות אותה במגרש או לפחות לשלם כסף כדי לראותה בטלוויזיה, לא ראוי לקבוצתו ואין לו חלק בדיון.
ולכן, היחידים שיש להם את הזכות להתלונן, הם אותם חברי קומץ האוהדים בחיפה, ת"א, ב"ש וכו'. אותם "קופים ירוקים","השחקן ה-12",יושבי שער 5 ,"גוב האריות" ביציע המזרחי של טדי ושאר קבוצות של אוהדים מסורים שלא הזכרתי.
וכל עוד הם מסכימים לשידור בתשלום, אין לאף אחד זכות להתלונן, ושכבוד ח"כ איתן קבל ועשרות העיתונאים והעסקנים ימצאו להם משהו אחר למלא בו את זמנם, ויעזבו אותנו - האוהדים האמיתיים - לראות כדורגל בשקט.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.