הנבחרים והנשכחים

חשבתם שהעונה הרגילה הייתה סוערת? זה עוד כלום לעומת החודש מטלטל החושים שנקרא פלייאוף, ועומד להתחיל בשבת. אבל רגע לפני כל זה, הגיע הזמן לתת כבוד לשחקנים, למאמנים ולעסקנים שעשו את העונה – לטוב ולרע. אז בואו נתחיל:

קשה, קשה. פייטון מאנינג הוא הבחירה שלכם, ועם עונה חמישית ברציפות של 4,000 יארד, לא קשה להבין למה. פריסט הולמס, עם 27 טאצ'דאוני השיא שלו, הוא מועמד ראוי. כך גם ג'מאל לואיס, עם 2,066 היארדים שלו. ריי לואיס הוא אפשרות, וכך גם טורי הולט, שהתקרב בצורה ממשית לשבור את השיא של ג'רי רייס ליארדים בתפיסה לעונה בודדת.

אבל המועמד שלנו הוא דווקא סטיב מקנייר, קווטרבק הטנסי טייטאנס. זה לא רק 24 מסירות הטאצ'דאון (שיא אישי) או שבע החטיפות בלבד (הכי מעט בליגה). זו העובדה שמקנייר עושה הכי הרבה ביחס למה שיש לו. הוא גם האיש הכי קשוח בליגה, שפעם אחר פעם מתעלה על הכאב ומוביל את קבוצתו להישגים.

הדוגמא הטובה ביותר: מחזור 16, לאחר שלא התאמן שבועיים, הרשה לו מאמנו לפתוח רק דקות ספורות לפני שריקת הפתיחה. מקנייר נתן שני טאצ'דאונים, האחרון שבהם 17 שניות לסיום, בדאון רביעי ו-10 יארד, כדי לנצח את המשחק ולהעלות את הטייטאנס לפלייאוף. זה MVP

אין כאן הרבה מחלוקת. ריי לואיס, שעושה הכל חוץ מלגזום את הדשא באיצטדיון ולמכור נקניקיות ביציעים, הוא שחקן ההגנה הדומיננטי בליגה. המספרים, סתם כדי לסבר את האוזן: 161 תיקולים, 1.5 הפלות קווטרבק, שש חטיפות, שבע מסירות הדופות, שתי השמטות כפויות, שתי השמטות אסופות, טאצ'דאון אחד.

אבל הקטע הוא המנהיגות, העובדה שהוא מסוגל לחרוג מהעמדה ה"יבשה" שלו, להיות בכל מקום ולשנות משחק בכל רגע. הקטע הוא האימה שהוא משרה על יריבים והאמונה שהוא נוסך בעמיתים. אחד הגדולים בהיסטוריה.

רוקי השנה, התקפה:
כאן הבחירה קשה מאד. אנקוואן בולדין מאריזונה קבע שיא ליגה לרוקי במשחקו הראשון, כשתפס 10 מסירות ל-217 יארד. הוא לא נרגע, וסיים את עונת הבכורה שלו עם 101 תפיסות (עוד שיא לרוקי), 1,377 יארד ושמונה טאצ'דאונים סך הכל.

אבל המועמד השני גם הוא מרשים. דומאניק דייויס מיוסטון שיחק רק ב-14 משחקים, ופתח ב-10 בלבד. למרות זאת, הוא רשם 1,031 יארד בריצה, עוד 351 בתפיסה ושמונה טאצ'דאונים. מרגע שהוא נכנס להרכב, נהייתה ליוסטון התקפת ריצה. בגלל זה הוא נבחר ארבע פעמים רצופות לרוקי השבוע. מצד שלישי, עמדת הרץ הרבה יותר קלה ללימוד מאשר עמדת התופס.

לאור כל זאת, אנחנו משתפנים ומחלקים את הפרס בין שניהם. אם זה לא נראה לכם, אתם יותר ממוזמנים להסביר למה, כאן בתגובות.

רוקי השנה, הגנה:
היה מאד קשה, אבל אנחנו בוחרים בטרל סאגס, ליינבקר מהבולטימור רייבנס. נכון, הוא שחקן חד-ממדי – אבל איזה מימד! למרות שלא פתח בכל המשחקים, ולמרות שבמצבים רבים (בעיקר כאלה שבהם צריך להגן נגד הריצה) הוא לא על המגרש, הספיק הפנומן לצבור 12 הפלות קווטרבק, לכפות שש השמטות לאסוף ארבע. אין אף רוקי שהשפיע כך בהגנה. סאגס, שקבע את שיא המכללות להפלות קווטרבק, הוכיח שהוא יודע לעשות את זה גם במקצוענים – בניגוד למה שחשבו רבים.

המתמודד העיקרי של סאגס על התואר היה ניק בארנט מהגרין ביי פאקרס. בארנט הוא שחקן הרבה יותר שלם מסאגס. גם הוא ליינבקר, והוא משחק את העמדה כמו שכתוב בספר. 102 תיקולים, שתי הפלות קווטרבק, שלוש חטיפות וארבע פעמים רוקי השבוע.

עוד טירונים מבטיחים בהגנה:
מייק דוס, סייפפטי, אינדיאנפוליס קולטס
אסאנטה סמואל ויוג'ין ווילסון, מגיני פינה, ניו אינגלנד פטריוטס
טרנס ניומן, מגן פינה, דאלאס קאובויס
מרקוס טרופאנט, מגן פינה, סיאטל סיהוקס
ואחרון חביב, קן האמלין, סייפטי, סיאטל סיהוקס

השחקן המשתפר, התקפה:
ג'ון קיטנה, קווטרבק, סינסינטי בנגאלס.
למרות שהנמרים בחרו בדראפט קווטרבק מאד מדובר (קרסון פאלמר), ניצל המאמן הטרי מרווין לואיס כל השדמנות להבהיר שלנמרים יש קווטרבק פותח אד ושמו ג'ון קיטנה. קיטנה, שחקן בינוני שבאמתחתו היתה רק עונה מוצלחת אחת (1999 עם סיאטל) ומאז השתלב יפה באווירת הצחנה בסינסינטי, גמל על הבעת אמון בעונה פשוט מצוינת: 3,591 יארד, 26 טאצ'דאונים לעומת 15 חטיפות, 59 אחוזי דיוק במסירה, וכמעט-כמעט פלייאוף למועדון שהיה למרמס רגליים במשך למעלה מעשור.

השחקן המשתפר, הגנה:
שון אליס, קיצוני הגנתי, ניו יורק ג'טס.
ארבע שנים אחרי שנבחר בדראפט, הפך אליס בשעה טובה לכוח המאיים שהפוטנציאל שלו הבטיח. 12.5 הפלות הקווטרבק שלו מדרגות אותו במקום השלישי ב-AFC והחמישי בליגה כולה, והוא חיפה בצורה מעוררת כבוד על היעדרו של ג'ון אייברהם.

השחקן המאכזב, התקפה:
דרו בלדסו, קווטרבק, באפאלו בילס
עונה לאחר שהשיב את הקריירה שלו לתחייה ואיים עד החודש האחרון על שיא היארדים לעונה, בלדסו היה פשוט נורא השנה. נכון, לקחו לו את פירלס פרייס, שמתח לו הגנות. זה עדיין לא מצדיק את העליבות והבלבול שבלדסו הקרין לעתים קרובות מדי במהלך העונה.

השחקן המאכזב, הגנה:
יו דאגלס, קיצוני הגנתי, ג'קסונוויל ג'אגוארס
דאגלס היה ההעברה הבולטת בהגנה בשוק החופשי בקיץ האחרון. אנשים לא הפסיקו לדבר על הקו הקדמי המבעית שיהיה ליגוארים עם דאגלס ושני התאקלים, ג'ון הנדרסון ומרקוס סטראוד. סטראוד והנדרסון עשו את שלהם, אבל דאגלס ממש לא. 3.5 הפלות קווטרבק, שבאו כולן רק אחרי שהיגוארים פתחו 7:1, זה לא מה שהאנשים הטובים בצפון פלורידה ראו בעיני רוחם. גם 26 תיקולים הם מספר עלוב לשחקן ברמה הזו.

אין פה הרבה ויכוח, לפחות לא לטעמנו. ביל בליצ'יק, מאמן הניו אינגלנד פטריוטס, הראה מאיפה משתין הדג בבניית קבוצה, באלתור והתגברות על מכת פציעות אימתנית וגם בניהול משחק. אוהדי הג'טס מן הסתם לא יסלחו לו לעולם על שהבריז להם יום אחרי שהתמנה למאמן, ועוד ליריבה השנואה מצפון, אבל האיש גאון.

ראויים לאזכור:
מרווין לואיס, סינסינטי בנגאלס. בעונה הראשונה שלו בקבוצה הגרועה ביותר בספורט האמריקאי מחק מסורת של עליבות והתמודד עד המחזור האחרון על מקום בפלייאוף. עשה את זה עם הרבה ביצים וגישה של "מי שרוצה להיות פה, לא משנה כמה מוכשר, שיילך".

ביל פארסלס, דאלאס קאובויס. מה אפשר לומר על "הטונה" שעוד לא נאמר? בעונה אחת השווה את מספר הניצחונות של המועדון מהשנתיים האחרונות והחזיר אותו לפלייאוף. לא זו בלבד, והא עשה את זה עם קווטרבק בינוני, רץ בינוני במקרה הטוב, חבורה של תופסים בעייתיים והגנה שלא דומה בכלל למה שהוא אוהב. אחד הגדולים בהיסטוריה.

ג'ון פוקס, קרוליינה פנת'רס. בנה הגנה לתפארת, עשה מג'ייק דלהום האלמוני קווטרבק שמנצח משחקים, והביא אותה ברכש של העונה.

ללא כל ספק, סטיבן דייויס, רץ אחורי, קרוליינה פנת'רס.
דייויס, סוס עבודה מהדור הישן, התאים כמו כפפה לפוטבול הבסיסי מאד שפוקס עיצב לקבוצה הלא-שופעת בכישרון שלו. 1,444 יארד ב-14 משחקים הקנו לפנתרים התקפת ריצה שטוחנת את השעון ושומרת את ההגנה טרייה ורעננה. סטיב ספורייר, המאמן המתפטר של הוושינגטון רדסקינס, עשה את שטות חייו כשסירב להשתמש בדייויס ולאחר מכן ויתר עליו.

העסקן המצטיין:
אוזי ניוסום, סגן נשיא, בולטימור רייבנס
בחירות דראפט מעולות (טרל סאגס) רכישות מבריקות בשוק החופשי (מרקוס רובינסון) ובניית קבוצה שתילמד בבתי הספר לספורט הפכו את בולטימור לכוח מחדש, שתי עונות בלבד לאחר שקבוצת האליפות פורקה.

העסקן הכושל:
דניס יורק-די בארטולו, בעלים, סן פרנסיסקו 49'
מיהרה להיפטר ממאמן מוצלח כמו סטיב מריוצ'י, רק כדי למחות כל זכר להחלטות של אחיה, ממנו רכשה את השליטה בקבוצה. זה לא היה נורא לולא היתה הולכת עם מאמן אפור ובינוני כמו דניס אריקסון, שלא הצליח להשתלט על טרל אואנס (נקודת החולשה היחידה של מריוצ'י) ואיבד סיכוי מעשי לפלייאוף עוד לפני דצמבר.