אם הדואר מגיע בזמן, למי אכפת אם הדוור הוא ניומן?

על פניו, הרפלקס המיידי הוא לבטל במחי יד את ההאשמות של ראשיד וואלאס. לא רק שה-NBA היא הליגה המתקדמת ביותר מבחינת עיסוק שחורים מחוץ למגרש (והליגה היחידה עם בעלים שחור), אלא שנושא הבשורה אינו נתפס בעין הציבורית כמישהו שיש לקחת את דבריו ברצינות, במיוחד לא כשהוא מגדיר את עצמו כעבד עם שכר שנתי של 17 מיליון דולר. אבל כשדייויד שטרן עונה, כמו איזה סנטה קלאוס, שוואלאס פגע בכל שחקני הליגה, נדלקות הנורות האדומות. וויליאם רודן הגדיר זאת היטב בניו יורק טיימס: כשצריך לדאוג לשחקנים בעת המשא ומתן בינם לבין הליגה, דייויד שטרן מתגלה יותר כמו איוון האיום.

ולכן אם רוצים להתייחס אל דבריו של וואלאס (שמצטרפים למילים דומות שהשמיע לארי ג'ונסון במהלך גמר הפלייאוף של 1999), ולאור יחסי הציבור הרעים שייצר לעצמו וואלאס, יש להדיח את המבשר מהויכוח. וואלאס אומר שהוא ושאר השחקנים בליגה הם עבדים. האם מישהו שמרוויח 17 מיליון דולר (או משכורת מינימום של מאות אלפי דולרים) יכול להיחשב או לקרוא לעצמו עבד? קשה לעשות זאת באמריקה, אבל יש להפריד בין כסף למעמד. עבד הוא הגדרה (כנראה חמורה מדי לאור הנסיבות) שכסף לא יכול לקנות אותה.

את ההאשמות של וואלאס יש לחלק לשניים: המבנה של הליגה שמאפשר לבעלי הקבוצות, אנשים שצברו את הונם בשוק הפרטי והחופשי, לבנות תקרת שכר שחוסמת את דרכם של אתלטים לעשות יותר כסף (עד כמה ששוק חופשי היה מאפשר). החלק היותר מעניין בדבריו של וואלאס הוא ההתייחסות שלו לכניסה לליגה של שחקנים צעירים. אם שטרן הוא באמת סנטה קלאוס ולליגה שלו יש אחריות חברתית הוא היה מחוקק חוקי יסוד לכניסה לליגה, כמו שכל חברה אחרת דורשת מעובדיה. אז נכון שמיקרוסופט תקטוף גאון מחשבים בגיל 17, אבל אפשר לעבוד על תוכנות גם בגיל שישים.

אם לשטרן באמת היה אכפת הוא היה עובד על תוכנית שגורמת לתגובת שרשרת, כזו שדורשת ששחקנים בליגה ירכשו תואר באוניברסיטה לפני שהם מצטרפים לליגה, כזה שיתן להם משהו ביד כשהקריירה שוקעת, כזה שהיה מכריח נשיאי אוניברסיטאות לחלק את שללם עם האתלטים. אבל שטרן הוא אדם ציני: מה אכפת לו מלברון ג'יימס בגיל 40 אם הוא תורם עשרות מיליוני דולרים לליגה ולמפרסמים שלה בגיל 18 (בעוד שהוא יכול להרוויח בסביבות שלושה מיליון דולר תחת חוקי הליגה).

ובחזרה לוואלאס: בניגוד לדימוי הציבורי, הרי שוואלאס נחשב לאחד הילדים הטובים יותר בקבוצה (האמת, לא מחמאה גדולה מדי אם לוקחים בחשבון היכן וואלאס משחק), עיתונאים מקומיים מעידים שהוא איש משפחה למופת, הוא השחקן היחיד שחי בפורטלנד גם כשמסתיימת העונה, ולפי וויליאם רודן בטיימס, הוא היה השחקן היחידי מבין שחקני ארבע קבוצות הקולג'ים שהגיעו ב-1995 לטורניר הגמר בבירמינגהם, אלבמה, וידע על הפיצוץ שאירע בכנסיה המקומית וקטל את חייהן של ארבע ילדות שחורות.