בין סביון לאור יהודה

רשת "יס" היא הרשת הביתית של הניו ג'רזי נטס. בשנה שעברה, ג'ייסון קיד היה כוכב הפרומואים שלה. "הקונטיננטל ארינה הוא המבצר שלנו", הכריז קיד. "אף אחד לא צועד לכאן כדי לנצח". אחרי אחד עשר נצחונות רצופים, הנטס חזרו למבצר כדי לפגוש את סקרמנטו. זה נגמר בשלושים ושש הפרש לאורחים. השנה נבחר ריצ'רד ג'פרסון לככב בקמפיין. הוא מקפיץ כדור בשחור-לבן, מתבונן אל העדשה ומכריז: "השנה יש לנו את ההרכב הכי חזק מאז שאני פה. אני חושב שאנחנו הולכים עד הסוף". (למען ההגינות יש לציין שהקמפיין צולם לפני הפרישה העצובה של אלונזו מורנינג).

תחילת העונה לא היתה טובה לנטס, אבל ההתאוששות מפציעות של רודני רוג'רס ולושיוס האריס הבטיחה להחזיר את הקבוצה למסלול הבטוח. ביירון סקוט הכריז שמסע המשחקים לחוף המערבי הוא נקודת ציון בעונה שתגדיר את הקבוצה שלו. המסע כלל ממפגשים מול סיאטל, הקליפרס, פורטלנד, סקרמנטו ויוטה.

הנה עוד דרך להגדיר את ההבדל בין החוף המערבי למזרחי: מבחינה סוציו-אקונמית מדובר בסביון ואור יהודה. הנטס התחילו את המסע בשני נצחונות רצופים וקלים יחסית, אבל סיאטל והקליפרס הן לא סביון, הן בעל המכולת ומנקה הבריכות של היישוב. המשחק השלישי היה נגד הילד הבעייתי של היישוב (תחשבו פריס הילטון). הנטס שיחקו משחק צמוד והתמוטטו ברבע האחרון, התמוטטות אותה אפשר לתרץ בעייפות.

בשבע עשרה הדקות הראשונות של המחצית השניה נגד סקרמנטו, הנטס קלעו בשבעים וחמישה אחוזי דיוק מהשדה, טירוף שכלל 11 סלי שדה רצופים. כשהריצה נגמרה, הנטס פיגרו בחמש עשרה נקודות. נגד יוטה, קבוצה שאפשר לדמות אותה כתושב שירד מנכסיו (מלון וסטוקטון) אבל ממשיך לסתמך על הון ישן (ג'רי סלואן), הנטס בכלל לא היוו יריב. אלו הם יחסי הכוחות.

רק ש, רגע אחד, הנטס הם כבר לא נושאי הלפיד של החוף המזרחי. את ההצלחה של דטרויט קל להסביר: לפיסטונס יש הרכב עמוק ומוכשר, אוקור מתגלה כביל ליימביר גירסת שנות האלפיים, יש להם את ג'ו דומארס כאיש שמקבל החלטות והקבוצה אפילו מרשה לעצמה לחמם את בחירה מספר שתיים בדראפט בשביל העתיד, מה עוד שכל שחקן ושחקן מקפיד להדגיש עד כמה היד החופשית שנותן להם בראון, בעיקר בהתקפה, גורמת להם להקלה לעומת משטר האימון הקודם.

אבל דווקא מי שהנהיג את משטר האימון הזה, ריק קרלייל שמו, אחראי להפתעת השנה, אינדיאנה, שיד קשה זה כנראה בדיוק הדבר שהיתה צריכה. ההצלחה של אינדיאנה מדהימה בעיקר בגלל שמדובר בקבוצה שאמורה היתה להיות חלשה יותר מאשתקד: היא איבדה אולסטאר (בראד מילר) וקיבלה במקומו פולארד, וזאת עוד לפני שכוכב הקבוצה, ג'רמיין אוניל, הביע את אי שביעות רצונו מהפיטורים של אייזיאה תומאס.

קרלייל הביא שני רכזים והרבה שקט נפשי (לרון ארטסט אין עדיין עבירה טכנית אחת!!!). אפשר, אם רוצים, לייחס את ההצלחה לבן אינדיאנה לארי בירד, אבל הוא לא בדיוק קולע ג'אמפ שוטס מהפינה. מצד שני, ההצלחה של קרלייל ואינדיאנה (וגם הדרך שבה דומארס בנה את דטרויט) מגדירה את עומק הכשלון של תומאס.

המאזן שלו, מאז שהתחיל לאמן את הניקס וגם העונה, לא יגיד לכם את זה, אבל דון צ'ייני הוא הדבר הכי טוב שקרה לניקס בעשור האחרון. זה לא שצ'ייני מאמן גדול, זה הקונספט: קבוצה שרצה לאליפות מביאה את בראון, פיל ג'קסון או את ריילי. כשואן גנדי הלך, הניקס הסתכלו במראה וראו שם לכלוכית שתקועה על 11:59 כבר יותר מעשור. כשקבוצה מביאה את צ'ייני, עוזר מאמן בנשמתו, היא באה לבנות.

צ'ייני קיבל את התנאים הכי גרועים: סך המשכורות הכי גבוה בליגה, סגל שנותן תפוקה הפוכה, אלן יוסטון שיושב על מאה מיליון דולר, אייזלי ושאנון אנדרסון, בחירות דראפט אבודות, אנטוניו מקדייס הפצוע (בסוף השנה הוא כבר שחקן חופשי), קהל שמשלם את הכרטיס הכי יקר בליגה וארבעה עיתונים יומיים.

צ'ייני נתן לקורט תומאס דקות ויד חופשית וקיבל את אחד הפאואר פורוורדים הכי טובים במזרח, הוא בישל את פרנק וויליאמס (אתם יכולים לזכור מתי הניקס גידלו שחקן?), ולמרות ההיעדרויות של ואן הורן ויוסטון מכמה משחקים (ומקדייס מכולם עד האחרון), הוא מציב את הניקס כדי משחק וחצי מראשות הבית האטלנטי. הדבר הטוב ביותר שצ'ייני עשה היה להטיל את כל כובד משקלו על ההחלטה להביא את מוטומבו. מוטומבו הוסיף לניקס את ההתלהבות שהיתה חסרה לה, הוא גורם ליריב לחשוב פעמיים לפני שהוא חודר לרחבה, וקשה להתווכח עם עובדות, הוא היה הסנטר של שלושת הקבוצות האחרונות שהגיעו לגמר מהחוף המזרחי.

וצ'ייני בכלל לא היה אמור להיות כאן, לא על הספסל של הניקס או כל קבוצה אחרת: בתחילת קריירת האימון שלו עם הקליפרס הוא הרביץ לשחקן של הקליפרס. מצד שני, לשחקן קראו בנויט בנג'מין.

לורנס טיילור, הליינבקר האגדי של הג'איינטס, כתב אוטוביוגרפיה ונחשף בתוכנית התחקירים "60 דקות" של רשת סי.בי.אס. אחרי שהודה, בכה וסיפר על חגיגות של אלף דולר ביום (בשנות השמונים!), על נערות ליווי וקוקאין, על איך שהזמין נערות ליווי לחדרם של יריבים ערב משחק, ועל איך שהופיע לאסיפת קבוצה אחת כשהוא כפות באזיקים (נערת הליווי איבדה את המפתח), בחר טיילור לסיים את הראיון עם מייק וואלאס במילים הבאות: "אני לא רוצה להיות יותר אל.טי [הכינוי של טיילור כשחקן], אני רוצה להיות לורנס טיילור. לורנס טיילור יודע להתמודד טוב יותר עם החיים". וכך, בעשרים מילים, סיכם טיילור את המשבר של ספורטאים מקצועניים שמוותרים על על לימוד מקצוע אמיתי כשהם יוצאים מאור הזרקורים.

1. עכשיו, כשקרייירת האימון של טום פלויד ממריאה בניו אורלינס לעומת חילופי המאמנים הנוספים בשיקגו, האם אמור ג'רי ריינסדורף לארגן פגישה בחצר של מקובל בכדי להסיר את הקללה?

2. הנה עד כמה רייטינג יכול להרוס: פעמיים בשעה מראה רשת ESPN סטריפ בתחתית המסך שמעדכן את התוצאות של משחקי הליגות המקצועניות ואת קולעי הנקודות, חובטי ההום ראנס וכו'. בשבוע שעבר הופיעה על הסטריפ תוצאת משחק ההפסד של קליבלנד מלווה בעובדה שלברון ג'יימס קלע 8 נקודות בשלוש משש עשרה משדה. ג'יימס יהיה שחקן גדול, אבל זכוכית המגדלת עליו היא מגוכחת ומסתירה את העובדה שמדובר באחד ממחזורי הדראפט האיכותיים של השנים האחרונות (שימו לב לכריס בוש בטורונטו).

3. האם יש איש יקר יותר ב-NBA ממוריס צ'יקס? לא רק שצ'יקס הסכים להישאר עוד שנתיים בבית המשוגעים של פורטלנד, אלא שלפני שבוע הוא השעה לשני משחקים את בונזי וולס, אחד השחקנים הכי חושבים שלו, לאחר שהאחרון קילל אותו אחרי שהוחלף. במשחק נגד הנטס הקהל שרק בוז בכל פעם שוולס נגע בכדור.

4. אנחנו יודעים שאליפות לוקחים בהגנה, אבל לפעמים צריך גם לקלוע. לאור המצב השערורייתי של ההתקפות בליגה כדאי לשים לב לשתי קטיגוריות סטטיסטיות: כדורים חוזרים בהתקפה ומספר הנסיונות מהשדה.

5. והבהרה: דרק נוביצקי וגם פג'ה סטויאקוביץ' הם שחקנים טובים יותר ממאנו ג'ינובלי, אבל האחרון - בפוטו פיניש עם קירילנקו - הוא שחקן מושלם יותר.