דרור, דבר אליי

יומני האדום והיקר שלום. היום, 23.11.03, קרה משהו מאוד מיוחד שלא קרה כבר הרבה זמן.

היום, לאחר ההפסד בדרבי (אחרי שמונה שנים) דרור קשטן דיבר אליי! זה לא שלא שמעתי אותו מדבר לפני כן. הוא מדבר, בעיקר אחרי משחקים והרבה....אבל תמיד הוא אומר את המובן מאליו ומסיים כל משפט בביטוי "זה הכדורגל...".

אבל היום הוא דיבר אליי! אל האוהד! מתוך הלב הוא דיבר, מכעס. הוא מאוכזב ממני, האוהד, ומחברי על כך שכעסנו עליו וקללנו אותו אחרי ההפסד בדרבי. אותו, את המשיח שהוציא אותנו משנות החושך לתקופת האור. האיש שהביא לנו גביעים ודאבל ואירופה, האיש הזה כועס עלינו עכשיו על כך שאנו מעיזים לכעוס עליו...
כבר ארבע שנים אנחנו מחכים לשמוע משהו, אפילו משהו קטנטן. אבל משהו שיהיה ממך, מהלב שלך, אלינו לאוהדים!

איפה היית דרור? איפה היית בארבע השנים האחרונות? למה לא דיברת אלינו בכל התקופה הזאת? ולמה נזכרת רק עכשיו?

כי עכשיו אתה כועס, אחרי כל מה שנתת לנו, האוהדים הקטנים שלא מבינים שום דבר בכדורגל, וברוב חוצפתנו מעיזים לכעוס על המאמן המעוטר ביותר בכדורגל הישראלי. ושומו שמיים! אנו עוד מעיזים לומר את זה בקול! איך אנחנו לא מתביישים? כך אתה אומר לנו דרור...

ואני שואל אותך דרור, מה עם כל מה שנתנו לך? מה עם כל האהבה והאנרגיות שאתה והשחקנים קיבלתם מאתנו בארבע השנים האחרונות? מה עם כל החבר'ה שנסעו אחריכם לכפור במוסקבה? מה עם אותם ארבעת האלפים שנסעו אחריכם לצ'לסי? מה איתם? מה איתנו?

אולי זאת הבעיה שלנו, האדומים. גם אחרי הפסדים כשאתה והשחקנים יורדים לחדרי ההלבשה, אנחנו מקבלים אתכם לא בבקבוקים ולא בתפוזים. אנחנו שרים לכם ומוחאים כפיים, ומודים לכם על כל מה שנתתם לנו. אבל דרור, אל תשכח לרגע שגם קיבלתם, והרבה! אנחנו עשינו אתכם מלכים! נשאנו אתכם על כפיים!

כעסנו גם בעונה שעברה כשהכדורגל היה גרוע, אבל האליפות היתה קרובה, אז לא אמרנו כלום והמשכנו לעודד, כי סמכנו עליך. כעסנו שפיני ועומרי הלכו למרות שרצו להישאר, אבל לא אמרנו כלום, כי סמכנו עליך. כעסנו כשראינו את כפיר ואת בן כובשים במדי בני יהודה, אבל לא אמרנו כלום, כי סמכנו עליך.

ודרור, בנינו, אתה יודע, איש חכם אמר פעם: you can fool some people sometimes, but you cant fool all the people all the time.

אז עכשיו נשבר, עכשיו הגיע הזמן (ואולי זה קצת מאוחר מידי) שנגיד ונצעק: נמאס! נמאס לנו דרור! אנחנו רוצים תשובות! אנחנו רוצים לדעת מה קורה! נמאס לנו לשבת בצד ולספוג הכל מבלי לקבל הסברים. שכחתם אותנו, את האוהדים, ואנחנו האוהדים שכחנו שאנחנו הבוסים האמיתיים של הקבוצה, ולא תאומים ושות'. בלעדינו הפועל ת"א לא שווה כלום. וזה בעצם מה שהכי מרגיז אותי.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד מוקיר ומעריך את אותם אנשי עסקים, שבאים ורוכשים קבוצת כדורגל, משקיעים מזמנם, מרצם ובעיקר מכספם על מנת לשפר את הכדורגל שלנו. אבל הם חייבים להבין דבר אחד מאוד בסיסי: עם כל הכבוד לכסף שלהם, הקבוצה לא הפכה לעסק הפרטי שלהם ברגע שהם רכשו אותה. קבוצת כדורגל מחויבת, בראש ובראשונה, לשם שלה, למסורת ומעל הכל לאוהדים!
בלעדי אלו היא לא שווה כלום. וזה מעציב אותי....זה מעציב אותי כי הקבוצה שלי הולכת ומתנתקת מהאוהדים שלה.

זה התחיל בעונה שעברה, כשאסרו על השחקנים להתראיין לתקופה ממושכת, זה המשיך כששחררו כמעט את כל הכוכבים שגדלו אצלנו בבית. ומעל הכל, זה ממשיך במאמן שלא מחשיב אותנו כשותפים שמגיע להם לדעת מה קורה בקבוצה שלהם. הגיע הזמן להתעורר ולהבין את זה.

זהו, יומני האדום והיקר, פרקתי את אשר על ליבי. אני כועס ואני מאוכזב, אך מעל לכל אני עצוב, אני עצוב כי אני אוהב.
אדום עולה...

בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.

מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.