יש לנו ליגה נהדרת

אם מישהו חשב שבצורת השערים במחזור הקודם, לצד המשחקים הרדומים שראינו, הם התצוגה המאפיינת של הכדורגל הישראלי, בא המחזור הנוכחי, ובמיוחד המשחק המרכזי שלו בין אשדוד למכבי חיפה, והוכיח שבהחלט יש לנו מה להציג.

שתי הקבוצות נפרדו בתיקו 1:1 במשחק שהתעלה לרמה גבוהה מאד, כיאה למשחק צמרת של שתי קבוצות חזקות, ובעקבות חלוקת הנקודות - שמונה מחזורים עברו ואין לנו אף מובילה רצינית לליגה. ארבע קבוצות מצוייות במירוץ עם הפרש של נקודה בלבד מהמקום הראשון והרביעי. זנדברג העלה ראשון את הירוקים ליתרון כבר בדקה ה-11, שי הולצמן, בשער המחזור, השווה ל-1:1 בדקה ה-40.

חיפה. במקומות מסויימים בארופה מכנים אותו תמנון. וזה כאשר הם רוצים להמעיט בערכו. במקומות אחרים ביבשת, לא פחות חשובים, כבר מסתובבת קלטת עם מיטב עצירותיו. מספרים שם שמדובר בשוער יקר במחיר מציאה. ניר דוידוביץ' לקח אתמול מספר כדורים מהרגליים של חיים רביבו, שהמילה שער כבר נחקקה עליהם. הוא היה נייד, רענן, יצירתי ונחוש. בדיוק כל מה שמכבי חיפה כבר לא.

יש בזה צדק פואטי שעונה אחרי שהפסידה את האליפות על חודו של גול, משחקה של מכבי חיפה נמדד בעיקר על פי היכולת של שוערה. צדק, אך גם אכזבה. זה מקומם לחשוב איך קבוצת שבה החזות הייתה הכל, היא כיום משעממת ומרדימה. זה מדאיג כיצד עיר שמייצגת את הכדורגל הטוטאלי של הליגה הישראלית, מסתמכת על הבלחות מקריות של יניב קטן. וזה בעיקר חורה לעין איך מקום מפוצץ בכשרונות פשוט מפחד.

ככל שעוברים המשחקים, נדמה כי רוני לוי בונה בחיפה קבוצה בונקריסטית המנוגדת לכל אתוס מקומי, מועדון המייחצן את המונחים "הקרבה ונחישות". שני דברים שלעולם לא אפיינו אותו. מכבי חיפה של אתמול הייתה נטולת חוד, עם הגנה עייפה וכבדה, הרבה עבודה שחורה של עידן טל, וגול מקרי שנבע מגאונות רגעית - מיכאל זנדברג בדקה ה-11 עוצר את הכדור בחזה, הסתובב במקום ובועט משערים מטרים פנימה. אלא שמאז, זנדברג, כמו כל הקבוצה חזר להגן על תוצאה.

המלה הגנה היא שוב שימוש בטרמינולוגיה שאסורה בעיר הכרמל. כי המיתוס של קבוצה התקפית ומהנה הוא חזק יותר מכל דבר בחיפה: יותר מהשחקנים, יותר מהנהלה ואפילו יותר מהמאמן. ועד שלא תחזור חיפה להאמין במה שהיא, ימשיכו לדבר שם על צעירים, והגנה, ועמידה נכונה כל המגרש ובלה בלה בלה..

באשדוד, 150 קילומטרים דרומה, משוחק גם ביום חלש הכדורגל הכי מרענן בארץ, וזה בעיקר בגלל חיים רביבו. כי ביום טוב, רביבו יכול להוריד את אותן דמעות שנוזלות כאשר פרנק סינטרה שר על ניו יורק. ואתמול הוא היה פושר. כלומר, היו לו עדיין את בעיטות המחץ, והתנועה הנהדרת במחצית השנייה. אבל מה שייזכר זה המחצית הראשונה, בה מספר הפעמים שהוא נגע בכדור היה ספור. הוא בעיקר הילך בין הצדדים, החליף חיוכים עם חבריו בנבחרת, בחן את השטח.

יותר מהתרומה המקצועית, רביבו זקף את קומתה של העיר. הוא אחראי לכך שהיא כבר אינה מתבטלת בפני הגדולות, כמו שנהגה בעבר. למרות שהיא נטולת תחכום, שארם או ייצוגיות - והמצב בדשא הוא בהתאמה ליכולות הדלה ביציע - היא עדיין משחקת במקצב שונה משאר הליגה. מקצב בו כל שחקן מודע למעמדו, ולכן מדד הג'יני שלה הוא מהמובילים של ליגת העל. אולם בפעמים היחידות שמורם נס המרד, זה גם מסתיים בשער.

שי הולצמן עשה אתמול בדקה הארבעים כל מה שלא נהוג לעשות ליד שחקן כמו רביבו. הרי רוב המשחק הם משחקים כמו סנטר ורכז בכדורסל בשיטת פיק אנד רול קלאסית. הוא עצר את הכדור, כיוון לפינה וירה מ-16 מטרים. ובאורח פלא זה נכנס. ככה זה בחיים, לפעמים גם פערים חברתיים יכולים להשתנות.

שי הולצמן אמר בסיום המשחק: "אין ספק שזה היה גול יפה. נכנסתי לאמצע וניסיתי לבעוט לרחוק. יש בזה קצת מזל. בחצי השני הגענו להרבה הזדמנויות, יכולנו לנצח את המשחק אבל בסך הכל אנחנו קבוצה שמתקדמת ואני מקווה שנצליח".

רוני לוי אמר: "יש לנו מגמה לשלב שחקנים צעירים ויש לנו מה להשתפר במשחק הקבוצתי והמשחק האישי. אבל בסך הכל אני מרוצה"

מיכאל זנדברג: "היה משחק טוב והגענו להרבה מצבים, אשדוד אולי הגיעו ליותר והיו מסוכנים. ניר (דבידוביץ') היה מצויין לקח הרבה כדורים מסוכנים שלהם. השער של הולצמן היה יותר יפה משלי".

מ.ס. אשדוד: ראדק מיידאן, בלגויה מילבסקי, אסי דומב, שוקי נגר, אילן בכר, דוד רביבו (יוסי אבוקסיס 83), יוסי אופיר, אלון חזן, ז'אן טלסניקוב, חיים רביבו, שי הולצמן.

מכבי חיפה: ניר דוידוביץ', אבישי ז'אנו, אריק בנאדו, אלון חרזי, אדורם קייסי, עידן טל, אסי אברהמי, עומר בוקסנבוים (חורחה בריטס 83), מיכאל זנדברג (שי בירוק 83), יניב קטן, דנטה לופס