הערות לסדר

כמו בכל עונה, ה-NFL מספק דרמות, קומדיות, טרגדיות וסיפורי מתח. לאחר מעט יותר מחצי עונה, כשנכנסים לישורת הכמעט אחרונה, מבלי לחזות את מה שיהיה, הגיע הזמן לדבר קצת על מה שהיה. להצלחה אבות רבים, הכישלון יתום, ועבדכם הנאמן מנסה לנתח כמה כשלונות יתומים שכאלה.

קרוב לשנה וחצי עדיין היה הספק בליבם של אוהדי הניו אינגלנד פטריוטס קיים, האם הקבוצה עשתה את המהלך הנכון כשהימרה על טום בריידי שימשוך את העגלה במקום דרו בלדסו, מין מחשבה של "כן בריידי, אבל". כל זאת, עד לשבועיים האחרונים כשהיום ברור לכולם: בריידי הוא קוורטרבק טוב יותר.

בלדסו הוא, לדעתי, הסיפור העצוב של העונה. בעונה שעברה עוד משך עשרה מחזורים מוטרפים שהיקנו לו מקום בפרו-בול, העונה הזאת, למעט שני נצחונות גדולים במחזורי הפתיחה, הוא לא פוגע בכלום. נכון, זו לא תמיד אשמת הקוורטרבק, אבל כשמסתכלים ימינה ושמאלה רואים משחק ריצה מעולה (טראוויס הנרי), אחד התופסים הטובים בליגה (אריק מולדס) ועוד תופסים כשרוניים כמו ג'וש ריד ובובי שו.

נכון, פירלס פרייס כבר לא שם, אבל בליגה בה בריידי מוצא את דייויד גיבנס, מקנייר מוצא את ג'סטין מקריינס וקווינסי קרטר מפזר טאצ'דאונים לכל עבר אפשר היה לצפות מבלדסו ליותר, בייחוד בעונה שנחשבה כשנת הפריצה של הבילס. גרג וויליאמס הוא אולי לא התשובה לבליצ'יק או ג'ף פישר, אבל המראות של בלדסו מחכה יותר מדי בכיס כדי לחטוף הפלה או זורק לחטיפה כתוצאה מחוסר שיקול דעת לא החלו היום. ונמאס כבר להאשים את קו ההתקפה.

כשמנסים לחלק את תואר "המאמן הגרוע בליגה", עלו בראש שלי שלושה מועמדים עיקריים. האחד הוא סטיב ספורייר, אבל סביבו אפשר לומר שיש איזשהו הייפ שלילי, הוא פשוט האיש שאוהבים לשנוא. הוושינגטון רדסקינס עדיין מועמדים לפלייאוף, ונכון שפטריק ראמזי ימסור ד"ש בקרוב מחדר המיון, אבל זוהי בסה"כ עונתו השניה בליגה, מה גם שהבוס שלו הוא לא האדם הכי נוח לסביבתו.

השני הוא דייב וונסטד שהפך את מיאמי לקבוצה חד מימדית באופן קיצוני והקדים את דצמבר, חודש בו היא מתפרקת בד"כ, בשישים יום. אחרי ההפסד ליוסטון במחזור הפתיחה ריקי וויליאמס התחיל ליילל שהוא לא מקבל מספיק נשיאות. מאז הוא מקבל הרבה, הבעייה ששום דבר אחר לא קורה אצל הדולפינס, משחק המסירה תקוע וקבוצות יודעות לסגור את הריצה. התוצאה - שני משחקים מאחורי ניו אינגלנד ונכון לעכשיו כישלון קולוסאלי.

המנצח הגדול של התואר המפוקפק הזה עד כה הוא ג'ים פאסל. שש עונות מאמן פאסל את הג'איינטס, ולא ברור איך הוא מצליח לשרוד בעיר כל כך תובענית כמו ניו יורק. נכון, היו לו הבלחות, הוא הגיע לסופרבול, אבל לפאסל חסרה התכונה שעושה מאמן בליגה כל כך תובענית לגדול: היכולת להסתגל לשינויים תוך כדי משחק.

בסופרבול 2000 הוא נוצח בנוק אאוט על ידי בראיין ביליק וריי לואיס. בשנה שעברה הוא לא יכול היה לעצור את הדימום כשהפורטי ניינרס הפכו פיגור עצום להדחה מהפלייאוף. והעונה? שער שדה 11 שניות לסיום לא מספיק נגד דאלאס, יתרון 14 ברבע הרביעי על הג'טס הולך לאיבוד (ניצחון במזל בהארכה), אותו כנ"ל בוושינגטון וכמובן התבוסה המחפירה לאטלנטה.

זה סוג המשחקים של ניו יורק של ג'ים פאסל: כשהכל הולך לפי הספר הם מנצחים, ובקלות, כשמשהו משתבש בדרך הם מתהפכים. קצת קשה להבין איך קבוצה כל כך מחוננת נמצאת מתחת לחמישים אחוז במאזן הנצחונות. כנראה שפאסל הוא פוליטיקאי טוב, אחרת קשה להבין למה התקשורת כל כך מגוננת עליו. ולחשוב שלוושינגטון של ספורייר, שנכתש עד פתיתים קטנים, יש את אותו מאזן.

אחרי שמינסוטה השיגה את הניצחון השישי העונה ועלתה למאזן 6-0 אמר לי דני לרדו שלקבוצה הזאת יש המון חורים בהגנה ועוד נזכה לראות את הוייקינגז שזכינו להכיר משנים עברו, זו שתלויה בקולפפר-מוס יותר מאשר בתאקלים שלה.

מינסוטה היום עם מאזן 6-3, אחרי שספגה בשלושת המחזורים האחרונים 29, 30 ו-42 נקודות. הוייקינגז לא יהיו בסופרבול, לפלייאוף הם יגיעו גם בזכות גרין ביי העלובה.

קשה להבין מה עושה את דיק ורמיל מאמן כזה ענק. הוא לא מדבר בקודים כמו פארסלס או בליצ'יק, הוא מאמן ששחקנים אוהבים, אבל גם את פאסל אוהבים. הוא פשוט מאמן ענק. בלי מניירות, עם הרבה דמעות.

ריץ' גאנון סיים את העונה, כנראה גם את הקריירה, ובשנה הבאה אל דייויס, הבעלים של הריידרס, שוב יבכה שכולם דופקים אותו אחרי שתקרת השכר שלו תיסתם לחמש העונות הקרובות עם החוזים הטפשיים שהוא חותם.

הרמן אדוארדס הוא חתול ולג'טס שלו יש לא תשע אלא תשעים נשמות.

טוני דאנג'י שוב צריך להתחיל מהתחלה ולהוכיח לכולם שהוא לא לוזר אחרי הפסד מחפיר בג'קסונוויל.

ואחרון אחרון חביב - דאג פלוטי נשמה.