שום דבר לא יחזור להיות כבעבר

כמה יפים היו אותם ימים,
לא מתראים וגם לא מדברים,
חבל, לשכוח מנסה,
וזה מאד קשה...

ובלילות ליבי מלא פחדים,
לחשוב שאת נמצאת עם אחרים,
עצוב, מתי אותך אראה,
חשכה הדרך שלפני...

השיר שהפך למציאות. הנבואה שהגשימה את עצמה. הסיוט. הכעס. הצער. שלושה חודשים אינסופיים של תנודות קיצוניות בין יאוש רב לתקווה מועטה. אין מילים. השיר הזה יסמל עבורנו לעולם את "הנקודה השחורה" כדברי אבי (כתם רבותיי, כתם שחור וענק שמאיים להסתיר את השמש הצהובה) נקודה שתלווה אותנו כל חיינו. לעולם לא נשכח זאת, במיוחד כשנראה את אבי לובש מדים אחרים ומבקיע לזכות קבוצה אחרת. במיוחד כשנראה את אבי שלנו מבקיע לכיוון הלא נכון מבחינתנו. וגם מבחינתו. וזה יקרה. גדול שחקנינו מאז ומעולם. השחקן הטוב בארץ. המנהיג האמיתי של מכבי. השחקן שהביא לנו אליפויות גביעים גאווה ושמחה. השחקן שהביא לנו אליפות במו רגליו מנהיגותו ויכולתו המדהימה לעמוד במבחן ברגעי לחץ ולתת מעצמו מה שרבים אחרים רק חושבים שהם מסוגלים (בדיעבד, אליפות מקוללת שגרמה לכמה אנשים קטנים מאד לחשוב שהם סופרמנים). וביום בו יביקיע נגדנו, כולנו ניקרע. או אז יפול האסימון לחלקנו, שיבינו מה גודל הטעות. שישאלו את עצמם איך נתנו לדבר הזה לקרות.

מחיפה עד חיפה. כמה סימלי. המגרש בו הוצא אבי לראשונה מההרכב. ולאחר עונה, באותו מקום בדיוק, הוכרעה סופית עזיבתו של הסמל. שני משחקים. שני נצחונות ענקיים על הירוקת השחצנית. רגעים של אושר שבדיעבד, גרמו להרבה יותר נזק מתועלת לאחר שאנשים (קטנים, כבר אמרתי?) איבדו פרופרציות. חשבו שזהו, אפשר להסתדר בלי אבי. טעות בידכם רבותיי. אבי הוא הרבה מעבר לסתם שחקן. חכו ותרגישו זאת כשתגיעו לשלבים המכריעים של העונה (אם בכלל נגיע למצב של התמודדות על האליפות – ספק רב, למרות ניצחון הגדול בחיפה).

מירושלים עד ירושלים. סימלי כבר אמרנו? 3 מחזורים לסוף עונת 2003/2002. איזה משחק של אבי. למי ששכח מה היה שני מחזורים לפני כן – מוזמן להסתכל בכתבה על המשחק (אותה ניתן למצוא בעמוד ליגת העל על ידי סימון העונה שעברה ב"בחר ליגה"). יתרון שני שערים לבית"ר בטדי. מי שלא היה בטדי באותו משחק, לא יבין את משמעות הביטוי "לחזור מהמוות". ומי אם לא אבי החזיר אותנו מהמוות? מי?!?!, אילמלא אבי לא הינו זוכים לעולם, אבל לעולם באליפות הזאת. ומעבר ליכולת המנהיגות, היכולת הטכנית ויכולת הבקעת השערים - באותו משחק חזרה השמחה לליבנו. והחיוך לפנינו. הקפטן האהוב שלנו חזר. ובגדול. והיה היחיד מבין כולם שרץ אלינו. שמתם לב לזה? ומיד הפכנו שוב להיות צהובים גאים. ועכשיו. אבי יחזור לאותו מגרש לעיתים תכופות. הוא אפילו ילבש צהוב. אבל לא הצהוב שלנו.

אבי ואני בני אותו גיל. אפשר לומר שאנחנו במכבי אותה תקופת זמן. אבי כשחקן מקבוצת הילדים ואני כאוהד. מעל שני עשורים. בתור אוהדים שסבלו רבות בשנות השמונים השחונות, תמיד חיכינו ליום בו אבי יעלה לבוגרים. הכישרון הגדול שסומן כבר בגיל צעיר. וכשזה קרה, מיד הוכיח אבי מאיזה חומר הוא קורץ. שחקן ענק, חסר פוזות. ביישן מה. קר רוח ויציב. שחקן שאפשר לבנות עליו לשנים. וכך אכן היה.

ועכשיו, כשאבי עוזב. חלק ממני עוזב יחד איתו. וכתשובה מוכנה מראש לכל הציניקנים, לא, אני לא מתכוון להפוך לאוהד בית"ר. אבל ההרגשה. איזו הרגשה רעה. החשק הולך יחד עם אבי. ההרגשה האישית שלי היא שעכשיו יש בקבוצה אנשים (והרבה, כולל שחקנים כמובן) שאין לי כל קשר של הזדהות איתם. אנשים שחיים וניזונים ממני כאוהד. אנשים שהכאיבו לי אישית ולא חשבו עליי כאוהד אלא רק על טובתם האישית. על הפרנסה שלהם, על החשיפה התקשורתית שלהם, על הקריירה שלהם. על הכל הם חשבו. פרט לא עליי ועליכם, אחים צהובים שלי. אז איך לעזאזל מישהו יכול לצפות ממני שאזדהה איתם? איך? ומהי בעצם אהדה אם לא הזדהות עם קבוצה ועם השחקנים והמנהלים שלה?

למי מכם שלא יודע, לאבי היה הרבה יותר נוח, הן מבחינה מקצועית והן מבחינה כלכלית, לחצות את הכביש ליריבה העירונית השנואה, לא עלינו. אבי, למרות הלחצים שהופעלו עליו מצד גורמים אינטרסנטים, ובאצילות נפשו, הודיע מראש שצעד כזה אינו אפשרי מבחינתו, רק עבורנו, האוהדים. אבי לא יכל לעשות לנו את זה. זהו אבי שלנו. אבי הצהוב. מעולם לא היה סמל כמותו שהתחבר כל כך טוב לקהל. שהעניק אהבה לקהל. שלא התנשא מעולם. תמיד היה מגיע לשמחות ולביקור חולים. מי פרט לאבי ממשיך לבקר את מני לוי עד היום? נשמה אמיתית למרות כל מה שיגידיו המלעיזים והקנאים.

אבי, בהצלחה בכל אשר תלך. אתה ווינר אמיתי, המכביזם בהתגלמותו. אני משוכנע שתוכיח קבל עם ועדה שלוקחי ההחלטות במכבי שגו שוב (והפעם זו השגיאה הכואבת מכל). אני משוכנע שתעשה חיל בכל קבוצה בה תשחק ואני מאחל לך רק טוב. לא משנה אילו מדים תלבש, אתה תלבש אותם מאונס ולא מבחירה. ובשעה בה נראה אותך במדים אחרים, אנו, שאוהבים אותך כל כך, נזיל דמעה של עצב, אבל לעומתנו יהיו גם אחרים שישמחו. כי אנשים קטנים יש סביבנו לא מעט כפי שאתה בוודאי יודע. ומכיר. מבחינתי אתה ורק אתה הם מכבי. לא האוטסיידרים שבאו מבחוץ ש"רצחו וגם ירשו". והמבין יבין. אני יודע שתמיד תחשוב עלינו, לפחות על חלקנו, על אלו שלא הפנו את גבם אליך. שעשו הכל כדי שהכסף האגו והכבוד לא ישטפו אותך מאיתנו. אני יודע שתמיד תחכה לרגע בו תחזור הביתה. אלינו. והרגע הזה עוד יגיע. אנחנו בכל מקרה תמיד נחשוב עליך. נשמח בכל שער שתבקיע. ונחייך יחד איתך.

לא רצית לעזוב, ראו זאת על פניך. היית מוכן לעשות הכל בשביל להישאר, אבל לא נתנו לך. אנשים חסרי לב. חשבו להכאיב לך. הצליחו להכאיב לנו. ומכאן נותר רק לנגב דמעה.

הנחלים אלי התאכזרו,
את ספינתי בים גלים ניפצו,
הרוס, הולך לי ובוהה,
מולי האופק משתנה...

אוניות עוגנות בלב מפרץ,
רב חובל פותח עוד מפרש,
גשום, את הדרך לא רואה,
רק חזרי ואשתנה...

נימני, להיות אתך בכל דקה.

תם עידן של חצי יובל. העצב וההלם מתערבבים להם יחדיו. הזיכרונות ישארו בלב לנצח

בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.

מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.