טפטופים של אחרי השרב הגדול

אל תמצמצו. ה-NBA מתחילה לקבל את התכונות של ליגת הפוטבול: שחקנים חופשיים, תקרת שכר, התרחבות לשווקים חדשים, המשחקים נורא צמודים, ובעוד שנתיים לכל אחת תהיה הזדמנות לזכות באליפות. בינתיים, ואחרי הקיץ הכי עסוק בעשר השנים האחרונות (הן מבחינת העברות שחקנים והן מבחינת מאמנים חדשים), כולם מתאקלמים. מתאקלמים גם לאימוץ הנרחב של ההגנה האיזורית, שחושפת את ההרס שזרעה רשת ESPN ביסודות הכדורסל האמריקאי. אל תמצמצו (אחרת תפסידו רבע מהתפוקה ההתקפית) ולא להעביר ערוצים, בחודשיים הראשונים זו תהיה הרמה.

דאלאס הביאה את ווקר וג'יימסון, מינסוטה את קאסל וספריוול, סקרמנטו את מילר, הלייקרס את פייטון ומלון, סן אנטוניו את הורי וטורקוגלו. ורק יוסטון הלכה לאיבוד בתוך אבק הכוכבים הזה.

יוסטון השאירה את השלד שהיה שווה כמעט פלייאוף אשתקד, הוסיפה קצת עומק, יאו מינג התבגר בשנה, סטיב פרנסיס עשוי לעבור השנה את המהפך שחל על שני מספרי שלוש אחרים, מארברי ואייברסון, ויתחיל לחשוב על הגעה לשלבים גבוהים בפליאוף לפני עוד הטבעה בחמש מאות וארבעים מעלות.

אבל החיזוק המשמעותי ביותר הגיע בדמות האיש הקטן על הקווים. גם אנשים שהם לא חסידי ואן גנדי לא יכולים לקחת ממנו את העובדה שהקבוצות שלו תמיד שמרו ותמיד היה להן אופי, שני חסרונות עיקריים של יוסטון בשנתיים האחרונות. ואן גנדי ירש, אולי, את הסגל הכי עמוק במערב: מובלי, פרנסיס, נאכבר, נוריס, ג'ימי ג'קסון, טיילור, קאטו, מינג. כל כך עמוק עד שיוסטון מרשה לעצמה להשעות את אדי גריפין, אחד הכשרונות הצעירים והמבטיחים בליגה, עד להודעה חדשה.

הנה המבחן של ואן גנדי: יוסטון שווה לפחות סיבוב שני בפלייאוף. ואן גנדי יצטרך לתת לה הגנה (והמשחקים הראשונים מעידים שזה מגיע) ואת הקשיחות המנטלית שצריכה להיות מתורגמת ליותר נצחונות חוץ. מכאן הדברים מתחילים להסתבך: לואן גנדי יש את מינג, מה שאומר שהוא יוכל להמשיך להטיף את התורה שלו על משחק פנים-חוץ שמתחיל ממסירה לגבוה. מצד שני, לואן גנדי מעולם לא היו גארדים כמו פרנסיס, מובלי ואפילו נוריס, שחקנים שפורחים באין שיטה. בשביל ההצלחה של יוסטון, הרוחות החופשיות והאיש עם הרגליים על הקרקע יצטרכו להיפגש איפשהו באמצע. זו תהיה השנה הראשונה שבה ואן גנדי יצטרך להוכיח כושר ניתור. אם הוא קצת יתגמש צפייה ביוסטון תהיה נעימה לפחות כמו אנחה של מריה קארי.

פט ריילי המשיך במסע לשיפור הרווחה במשפחת ואן גנדי. הנה התהייה: כמה זמן מתבשלת במוחו של ריילי ההחלטה, או אפילו ההרהורים, בקשר לעייפות החומר שלו? והאם הוא שיתף בה את למאר אודום (ואלטון ברנד) כשהוא ניסה לשכנע אותם להגיע לפלורידה? כל צעד שאודום היה עושה היה שיפור מקצועי, רק שלא בטוח שהוא היה מגיע למיאמי אם הוא היה יודע שהמאמן יהיה ואן גנדי.

אם לא לוקחים בחשבון אסונות כמו הקרסול של דאנקן, סן אנטוניו היא עדיין המועמדת הבולטת לאליפות. אבל סן אנטוניו לא תהיה אותה מכונה משומנת שנראתה בחלק מהפלייאוף אשתקד. העומק שלה אמנם לא נפגם, אבל: רון מרסר יצטרך להוכיח שאייזיאה תומאס לא שרף אותו לחלוטין, רוברט הורי יצטרך להוכיח שהוא עדיין יכול לגמור סדרות פלייאוף מהמארב שלו בפינה, טורקוגלו יצטרך להוכיח שהוא יכול לסחוב את החמישיה השניה על גבו (כפי שעשה ג'ינובלי אשתקד) ונסטרוביץ' יצטרך להוכיח שהוא יכול לעשות את מה שרובינסון עשה לצד דאנקן.