קצה הקרחון

למה סרט על דורון שפר? שואל את עצמו גבי ניצן, ועוד לא על כדורסל. הבמאי מסביר:

כבר בפגישה הראשונה שלי עם שפר, כשהוא הציע לי חברות ואני הסמקתי והסכמתי, יכולתי לזהות את הטרימינולוגיה שלו. שמעתי אותה, בהבדלים דקים, בהודו, בספרי ניו אייג', בפסטיבל הריינבוו, בסיני ובעוד אלף מעגלים. מושגים שיכולים להיות מעמיקים לחלוטין עד אינסוף ויכולים להיות שטחיים לחלוטין, כמו לחיות את הרגע, להקשיב ללב, לא לשפוט, צעד צעד, אמת פנימית. למרות ואולי משום שאני מאמין בכל הדברים האלה, אני נוטה להיות ספקן כשאני שומע אותם. כל כך הרבה פעמים הם מתגלים כסיסמאות שאומצו ללא בחינה ובלי חוויה, ויוצרים בובת ברבי רוחנית.

דורון קודם כל עשה, ורק אחר כך – ודי בקמצנות – דיבר. הפרישה שלו הייתה מנוגדת לכל הגיון - הוא הרוויח מאות אלפי דולרים בשנה, מכבי ת"א הייתה במגמת עלייה והגיעה איתו עד סגנות גביע אירופה. הוא היה בן 28, גיל שבו אמורים לאסוף את ביצי הזהב, כי קריירת כדורסל ממוצעת מסתיימת באמצע שנות השלושים. הייתה לו האופציה לנסות שוב את מזלו ב-NBA, כשהליגה הטובה בעולם התחילה לקטוף את מיטב שחקני אירופה, אבל הוא אמר תודה ושלום, וכששאלו אותו למה, הוא אמר: "הלב אמר לי". כשביקשו ממנו להסביר הוא אמר: "אין פה מה להסביר, תסתכלו על החיוך שלי ותבינו הכל".

הייתי סקרן לדעת – כמה רחוק הוא ילך בעקבות הלב שלו? ולאן זה יקח אותו? האם זה יגמר בבכי?

בינתיים שפר טס וטייל בכל העולם, דרום אמריקה והמזרח, קצר וארוך, כמעט תמיד בלי תאריך חזרה ידוע, בלי מטרה מוגדרת. באמצע הוא התגרש, חלה במחלה קשה, הפך לאבא, גילה עולמות, החריב עולמות. עיתונאים התעניינו מדי פעם, אבל הוא דחה את כולם בנימוס אסרטיבי.

לו רק היה לנו צוות צילום, למשל, במשחק הכדורסל הראשון שלו מאז הפרישה, על מגרש האימונים במכמורת. קבוצה קטנה של חברים השכילה להבין, שזאת תהיה ההזדמנות האחת והיחידה שלנו בחיים להתמודד בכבוד מול אגדת כדורסל. דורון היה רזה מאוד, אחרי התמודדות עם מחלה, והכושר הגופני הבסיסי שלו – הוא התוודה בפני כמה ימים קודם לכן – שואף לאפס. כשהוא לא מתאמן הוא בקושי רץ. היינו שישה בסך הכל, יחד איתו.

הגענו לפניו והתחלנו להתחמם, עד שהבנו שהכושר הגופני שלנו מספיק לאחד מן השניים – חימום, או משחק. כשדורון הגיע, זרקנו לו את הכדור. הוא רק עבר את שער הכניסה, עדיין היה שני מטר מחוץ למגרש. בלי לחשוב, הוא שלח אותו בקשת אל הסל, וכמו ששימי ריגר אוהב לצעוק – רק רשת. סל חלק של שלוש נקודות. בכדור שהוא לא נגע בו שנייה קודם, לטבעת שהוא לא מכיר, אחרי שנתיים, הבטנו זה בזה בחרדה. אבל בהמשך התברר שהכל בסדר. כלומר, דורון בכושר מחורבן. היד שלו אמנם יד זהב, אבל הוא נע על המגרש כמו קואלה מנומם.

למרבה השמחה, רק תקוות כדורסל אחת נגוזה ביום ההוא. דורון, למעט התקפים חינניים של קוצר נשימה, יצא מהמשחק בחתיכה אחת. היה ברור שאת יד הזהב שלו הוא לא איבד, אבל בקשר לכל השאר, לא יכלנו שלא לתהות – האם זה בכלל אפשרי? האם הפדלאה הזאת תוכל בתוך חצי שנה לתת פייט לשחקנים הכי טובים באירופה או באמריקה? דורון טען שכמובן הכל אפשרי. האמירה הזאת תהפוך מסיסמה רוחנית משומשת לאמת בסיסית, אם בעונה הקרובה מלפפון הים הזה ישחק כדורסל מקצועני.

כשהתחלתי שוב לדדות, דורון שפר כבר התאמן ברצינות. היה ברור שההזדמנות לא תחזור לעולם. מאמן הכושר מולי אפשטיין, הכניס אותו לתכנית אימונים שנועדה לשחזר בתוך חמישה חודשים, את מצבו ערב הפרישה. חנוך מינץ, שליווה את דורון מקצועית מנעוריו, אימן אותו בווינגייט כדי להביא כדי להביא את כושר הכדורסל שלו לשיא בזמן דומה. לחייו נוספו גם אלמנטים נוספים כמו שמעון בן אבי – מאמן יוגה. יועצת תזונה מהמעגל של טיוהר בקוסטה ריקה, ועוד שפע של "מלאכים על הדרך", כלשונו.

ועכשיו הוא יצא עם נדב הנפלד למשחק ראווה בקונטיקט, בהשתתפות עשרים השחקנים הטובים בתולדות הקולג'. הצלחנו להיכנס לחדר ההלבשה ולצלם ברגעים שלפני המשחק. עיניים כחולות פלוס מבטא אנגלי עסיסי של FOX C עשה את שלו, וזכינו לראות ולתעד את קבלת הפנים האוהבת של האחים מה-NBA במלתחות. שרד ביניהם קונצנזוס – כל אחד מהם היה רוצה שחקן כמו DO-RON בקבוצה שלו.

דורון התחיל להתאמן רק שלושה שבועות קודם לכן. הוא לא קרס במשחק. הוא אפילו ניהל את המשחק עבור הקבוצה במשך למעלה מחצי משחק, חילק כמה אסיסטים וקלע שתי שלשות חלקות. המשחק עצמו היה תענוג. השחקנים נחלקו לכחולים וללבנים, והפגינו את מה שלמדו מימי הקולג' ועד היום. רובם לא הפסיקו לחייך. הקבוצה של דורון ונדב ניצחה בשתי נקודות. אחר כך, בחדר ההלבשה, התפעלתי באזניו מהכושר שהפגין, אחרי שציפיתי שיתנשף מהרגע הראשון. "התנשמתי בשקט", הוא אמר.

המאסטר החשוב בחייו של שפר, לצד אושו, הוא מייקל ג'ורדן. העונה שבפתח עמדה להיות האחרונה בהחלט של ג'ורדן, שכבר פרש וחזר פעמיים. האם לא יהיה מושלם אם שפר יחזור מהודו היישר אל הוושינגטון וויזרדס, ויקבל את ברכת הדרך מהמאסטר?

אבל בקונטיקט לא ראיתי את שפר משקיע מי יודע מה בצד המקצועי. למרות שלכבוד המשחק התקבצו כמה מהאנשים הכי משפיעים בכדורסל האמריקאי, למרות שהיו לו שם מליצי יושר כמו קלהון, שעדיין מאמינים שהוא אחד משחקני הכדורסל הטובים בעולם, וכמו שפע כוכבי NBA שישמחו לנסות לסדר לו עבודה בקבוצה שלהם (כולל ריצ'רד המילטון, שבאותה שעה השתייך לקבוצה של מייקל), דורון לא עשה עסקים. לנשף המפואר של אחרי המשחק, שבו השתתפו כל מיני מפורסמים לצד אנשי מדיה וכדורסל, הופיע דורון במכנסי זלמן וכפכפי גומי, והסתלק אחרי האוכל.

בכלל לא הייתי יודע שהוא בעצם זומן למשחקי מבחן ב-NBA אלמלא הסוכן החדש שלו צילצל בטעות לטלפון הנייד שלי כמה שבועות אחרי שחזרנו לארץ. הניו ג'רזי נטס גילו בו עניין. אבל דורון לא הרגיש מוכן פיזית ולא ראה טעם למהר. הוא גם לא ראה טעם לספר – זה לא רלוונטי. צעד צעד וכל זה. הרעיון הוא לחזור לשחק, הכי טוב שהוא יכול, הכי רחוק שהוא יכול להגיע. כל השאר חסר חשיבות.

שאלתי אותו אם הוא מודע – לפחות בפינה קטנה של המוח – לתאריכי הפתיחה של הליגות בארץ ובאירופה, ולתאריכים האחרונים שבהם מותר לצרף שחקנים חדשים, והוא חזר ואמר, כרגע כל זה לא רלוונטי, זה רק יפריע לי. עכשיו אני מתאמן, וכשאני ארגיש מוכן אני אבחר על איזו דלת לדפוק ואראה אם היא נפתחת.

בעיתונים כבר הופיעו ספקולציות, חלקם על הפועל ת"א. מה לדורון ולהם? אחרי הודו, אחרי המסע הפנימי, אחרי התובנות על העבר – מה יש לו לחפש במפעל המיליונים של שמעון מזרחי? היה גם עניין מאיטליה – שפר החליט בסופו של דבר להתאמן בגליל, ויצר קשר עם המאמן שרון דרוקר. דורון הבהיר שהוא עדיין רחוק מהשלב של לבחור קבוצה, אבל גם הפנטזיה הזאת יכלה להצטלם יפה. גליל עליון, קבוצה מצויינת במשבר כספי נורא, מקבלת בחזרה את מי שכבר ברא עבורה נס בעבר. עם שפר בשורותיה היא זוכה בלי קושי בספונסר שיציל אותה ממוות. בתום העונה – מי יודע? אולי הוא שוב ייתן למכבי בראש באולם של הקיבוץ בכפר בלום? והיו גם את אלה שדיברו על מכבי

והוא רץ בבוקר על החוף במכמורת עם הכלבה, עשה יוגה והרים משקולות. הליגה כבר התחילה, 'קשת' זקפו גבות מנומסות, דלתות לכאורה הלכו ונסגרו, לא רלוונטי.

לקראת סוף 2002, נראה שתהליך החזרה הלך וקרב. מינץ העריך שעם תחילת השנה, דורון לא יהיה רק הכדורסלן הישראלי הכי טוב – הוא גם ישחק הכי טוב מאי פעם. לטענתו, כשדורון פרש הוא לא היה בן 28, אלא בן 38. עכשיו, הוא אמר, דורון שפר חוזר בן 28. גם מאמן הכושר מולי אפשטיין היה מאוד אופטימי. הכל נראה טוב.

שריינו יום צילומים לשיחת לילה במערה. רציתי לדבר עם דורון בעיקר על המחלה, בסביבה הכי נוחה לנו. לאורך כל הצילומים, "ראיון" איתו התברר כמעט בלתי אפשרי. הוא מצא את כל הסיטואציה מגוחכת ומלאכותית, והעובדה שהצופים לא אשמים שאני כבר יודע חלק מהתשובות היא כמובן לא רלוונטית. לא פעם הפעלנו מצלמות הרבה לפני שהתחלנו "ראיון", כדי לגלוש בטבעיות למטרה שלשמה התכנסנו. אבל ברגע שדורון היה חש שעברנו למימד התקשורתי, הוא היה צוחק וסוגר. וממילא, דורון שותק הרבה יותר משהוא מדבר. זה לא היה נורא כל כך, כי ממילא מעולם לא ראיתי בסרט שבו מישהו מדבר על עצמו שיא היצירה. אבל בקשר למחלה היה חשוב מאוד שהוא ידבר, בכנות ובפתיחות המצמררות שבהן שמעתי אותו מתבטא לא פעם. השיחה על המחלה צריכה להיות במין אקס טריטוריה, שבה כוחות הטבע נותנים הרבה יותר מן הרגיל, וגם קצת חושך לא יזיק לנו.

דורון החליט שהוא רוצה לדבר. הוא היה נחוש. כמו במקרים קודמים שלא היו סימפטיים למי שעמד קרוב מדי – שום דבר לא יעצור אותו.

שפר:

"הרגשתי באיזשהוא שלב שמשהו לא בסדר, עוד בהודו. הסרטן היה באשך השמאלי, הגידול, היה איזה הבדל בגודל כבר אז, ואמרתי שאני נוסע לארץ ובאיזשהוא שלב אבדוק את זה.

"אני זוכר שקמתי יום אחד ואמרתי – אחרי שנודע לי, כבר בארה"ב שכבר לקחתי בחשבון שיש לי סרטן – קמתי ואמרתי, מה עכשיו, מה עכשיו? קמים בבוקר יום אחד עם סרטן, מה עושים עכשיו?

"אני אמשיך לחיות את החיים שלי בצורה... לקבל את ההחלטות בקלילות עדיין, ובשלמות עדיין, ומהותית, לא השתנה כלום. אבל עכשיו, כל האנרגיה הולכת להחלים את הגוף הזה. וכל האנרגיה הלכה לשם. למעשה, עשיתי את הבדיקות ואישרו לי שיש גידול ושצריך להוציא אותו אס.או.אס...".

"אורי נולדה באותו יום. כן, איזה שילוב, יום מלא באור, עם כל הסרטן שבעולם. לא ראו אותו מרוב האור, את החושך... בארה"ב... כבר הסתכלתי לו בעיניים, אז לא היה מזעזע, כי כבר לקחתי בחשבון שיש לי סרטן. TOO MUCH LIGHT , אני כל הזמן אומר לה, TOO MUCH LIGHT. איך אפשר? עם כל הכבוד לכל הסרטנים בעולם...זה לא כוחות (צוחק), זה אורי, הלו...".

"התגובה הראשונית, עוד לפני, הייתה לעשות ניתוח ולהתקדם, אבל באיזה שהוא מקום, משהו מאוד, מאוד... בהיר ויודע בתוכי אמר 'לא עכשיו'. אולי לא אף פעם, אבל זו לא הדרך. לא היה לי ספק ש...אני אחלים. זו לא הייתה שאלה אם, זו הייתה שאלה איך".

"בחרתי למצוא את הדרך לרפא את הסיפור מהשורש, ובמקביל גם לקחתי בחשבון בכל רגע בהמשך להתנתח או למצוא דרך להוציא את זה מהגוף בצורה כזאת או אחרת. בסך הכל זה משהו מאוד חזק שהגוף אומר לנו, צועק. וזה ברור שמכיל המון דברים בתוכו".

"ראיתי המון דברים שהיו טריגרים וגורמים. המון דפוסי התנהגות של הרחקות, של הלקאות עצמיות. של חוסר כנות, להגיד 'לא' כשמתכוונים כן, ולהגיד 'כן' כשמתכוונים לא', אני רואה את זה כמו הרבה מחשבות והרבה דפוסים שמצטברים ביחד והופכים להיות גידול".

"בסך הכל מבחוץ זה באמת נראה רע מאוד, קיצוני תהיה מילה מתאימה, רע. השתגע, צריך אישפוז, אלה תגובות מאוד נורמליות בסיטואציה הזאת. בכלל לא התפלאתי לשמוע אותן. ובכל זאת, לא אישפזו אותי, או שהייתי מנצח במשפט בקלות".

על תהליך הטיפול:

"לקומונה שם קוראים פאצ'ה מאמא, שזה אמא אדמה, והיה לי ברור שגם אני מתכוון להישאר פה על אמא אדמה. כשהגעתי לשם, במקרה-לא מקרה, גם הייתה טבחית מקרוביוטית והילרית, בחורה שמטפלת בחולי סרטן, וישר לעבודה. מאוד אינטנסיבי, המון תובנות והארות והגוף התחיל לנקות את עצמו, מבחינת התזונה, עד שהגיעה נקודה שראיתי את מה שראיתי והבנתי מה שהבנתי והשלב הבא היה ניתוח".

"אם היה את הסימבוליות של כל ה - באנגלית זה נשמע יותר טוב – אבל עם ה-BALL וה-BASKETBALL , היה לזה גם חוש הומור בסיפור. איבוד כדור... משהו כזה".

"באופן אישי מאוד, המקום הזה מחובר לחזרה שלי. דווקא הודו, שבאיזשהוא מקום הוציאה אותי מהעולם המערבי".