מחממים את הפארקט: לוס אנג'לס לייקרס

(שריקת הפתיחה - בלילה שבין שלישי לרביעי - מתקרבת, ועמה גם סופו של פרוייקט חימום הפארקט. הכתבה ה-29 והאחרונה, על האלופה סן אנטוניו, תפורסם מחר, בתוספת בונוסים אחדים. כמו תמיד - תהנו, תעירו ותאירו)

הקבוצה נוסדה במיניאפוליס הצפונית תחת השם לייקרס (האגמים), שיחקה בהתחלה ב-NBL ואז ב-BAA. עם המיזוג של 1949, הצטרפו הלייקרס ל-NBA וזכו מיד בשתי אליפויות באק-טו-באק, לקחו הפסקה של שנה בעונת 1950/1951 (לשמחת רוצ'סטר רויאלס, לימים הקינגס) ואז לקחו עוד שלושה תארים רצופים בהנהגתו של ג'ורג' מיקאן, הסנטר האימתני הראשון במשחק.

לאחר פרישתו של מיקאן ב-1954, סבלו הלייקרס משנים קשות ועברו ללוס אנג'לס ב-1960. בהדרגה הם צירפו אליהם שחקני על (אלג'ין ביילור, ג'רי ווסט, ווילט צ'מברליין), אבל ראו בעיניים כלות את בוסטון האדירה של רד אאורבך לוקחת אליפות אחר אליפות. עד שבבעונת 1971/72 הכול הסתדר להם - קבוצה מוכשרת, מגובשת ולוחמת ניצחה 69 משחקים, מהם 33 ברציפות (שיא כל הזמנים) ולקחה את האליפות בהדרכתו של המאמן ביל שרמן, שזכה בתואר מאמן העונה. השנים הבאות היו עקרות מתואר האליפות, עד הדראפט של 1979, בו הם קיבלו מניו-אורלינס ג'אז את הבחירה מספר 1, איתה לקחו את אלוף המכלות ארווין (מג'יק) ג'ונסון, רכז בגובה של 206 ס"מ ממישיגן סטייט.

ההמשך ידוע - שנות השמונים הפכו לשנים היפות של הכדורסל, עם היריבות הנהדרת בין הלייקרס לסלטיקס ובין מג'יק לבירד, במהלכן לקחו הצהובים-סגולים 5 אליפויות (1980, 1982, 1985, 1987,1988). הקבוצה של אז שיחקה בצורה שוטפת ושובת עין, עשהיא מביאה למקסימום את היכולות של סופר-סטארים כמו וורת'י ועבדול-ג'אבר, שחקנים משלימים כמו קורט ראמביס, ביירון סקוט, מייקל תומפסון, מייקל קופר ואחרים. בו בזמן, גדל והתפתח בקבוצה נידחת בשיקגו בחור צעיר בשם מייקל ג'ורדן, אשר ניצח את לייקרס בגמר של 1990/91 והמשיך בשושלת אדירה משלו.

הלייקרס, שהזדקנו סחבו איכשהוא עד שמג'יק הדהים בהודעה כי הוא נושא את נגיף ה-HIV ונאלץ לפרוש, והקבוצה נכנסה לתהליך ארוך וכואב של בנייה. ג'רי ווסט, האיש והלוגו, הוכיח עצמו כמנהל מוכשר, ובמספר הברקות בשוק ההעברות הצליח לבנות קבוצה חזקה, שפתחה האלף השלישי זכתה בשלוש אליפויות רצופות (2000-02) תחת הדרכתו של הזן-מסטר פיל ג'קסון ובהובלת המגה-סטארים שאקיל אוניל וקובי בראיינט.

לעונת 2002/03 הם נכנסו כאלופים גאים, אימת הליגה.

מאזן 32:50, מקום שני בבית הפסיפי וחמישי במערב. פלייאוף: נצחון 2:4 על מינסוטה בסיבוב הראשון והפסד 4:2 לסן אנטוניו בחצי גמר המערב.

הלייקרס הגיעו לעונה עם הילה של קבוצה בלתי מנוצחת, אבל בפועל, וותיקים פרשו או דעכו, הקבוצה לא התחזקה, שאקיל נעדר מ-15 משחקים, ומתחת לפני השטח התחממה לה המתיחות הישנה סביב שאלת ההובלה בינו לבין קובי.

הקבוצה פשוט לא התחברה, ובחלק הראשון של העונה היו שניבאו כי תישאר מחוץ לפלייאוף, לאחר הפסדים משפילים לאטלנטה, קליבלנד וושינגטון ומאזנים של 9:3 (20 בנובמבר) ו-18:10 (20 לדצמבר). אבל לקראת סוף ינואר ג'קסון ייצב את הקבוצה, שאקיל חזר לתת תפוקה סבירה (ונהדרת במושגים של כל סנטר אחר בליגה) וקובי נכנס לזון מטורף, קלע 40 נקודות ומעלה בתשעה משחקים רצופים (13 משחקים רצופים של 35 נק' ומעלה בין ה-29 לינואר ועד 23 לפברואר), והלייקרס נמנעו ברגע האחרון ממפגש מול אחת מ'שלוש הגדולות' של העונה (סן אנטוניו, דאלאס, סקרמנטו) כבר בסיבוב הראשון, כשהם דוחקים את פורטלנד למקום השישי במערב.

בסיבוב הראשון של הפלייאוף הלייקרס התארחו במיניאפוליס אצל הטימברוולבס, בעונתם הטובה בליגה. האלופים לקחו את יתרון הביתיות כבר במשחק הראשון במינסוטה, אבל הפסידו את השניים הבאים ולא היו רחוקים מלהפסיד גם את הרביעי בלוס אנג'לס. ואז - שאקיל התעורר, קובי שנחלש מעט לאחר פתיחה נפלאה לסדרה היה קטלני בדקות הסיום, והלייקרס לקחו גם את המשחק הבא במינסוטה וסגרו עניין בבית במשחק השישי. בחצי הגמר חיכתה להם סן אנטוניו, שבשנתיים הקודמות הוכתה על ידם ללא תנאי בפלייאוף.

הערב שהכריע את הסדרה היה המשחק החמישי, במצב של 2:2, בסן אנטוניו. משחק צמוד והתעלות של קובי לא עזרו ללייקרס, שהיו מרחק שלשת אין-אנד-אאוט של מר קלאץ' לשעבר, רוברט הורי. סן אנטוניו ניצחה 94:96 וכאילו השתחררה בבת אחת מהפחד. במשחק השישי, בלוס אנג'לס, דאנקן עשה לאוניל בית ספר שלא קיבל מאז ימי אולאג'ואן, לקובי נגמר האוויר והספרס דרסו 82:110 והמשיכו לאליפות. הלייקרס הלכו הביתה לעשות חושבים.

הוליווד באטרף. ג'ק ניקולסון והברנז'ה רוצים אליפויות, ובקבוצה שתלויה באופן מוחלט בבריאות שני הכוכבים שלה, החליטו לשדרג את התוספות מסביב. והפעם - בתוספת כוח רציני. מאוד רציני.

אבל לפני שנדבר על פייטון ומלון, כמה מלים על העוזבים: קבלן האליפויות רוברט הורי (שתיים עם יוסטון ושלוש עם הלייקרס, שני רק לסקוטי פיפן (6) בתארים לשחקנים פעילים) הועזב וחתם בספרס, אחרי שאכזב מאוד, בעונה הרגילה ועוד יותר בפלייאוף, בו קלע באחוזים מחרידים מהקו ומחוץ לקשת. בראיין שואו, עוד בחור עם טונות של ניסיון, שכנראה גמר את הסוס, לא קיבל הצעה ראויה והחליט לתלות את הנעליים. מארק "מד-דוג" מדסן, האיש והתשוקה, הלך לחפש את מזלו במינסוטה, אחרי שהבין כי דקות רבות הוא לא יראה בעיר המלאכים. מדסן יחסר לקבוצה, שכן הוא הביא עימו המון אנרגיה והתלהבות מהספסל. שני השחקנים האחרים שעזבו הם סמקי ווקר (למיאמי) וטרייסי מאריי (לפורטלנד), ועל שניהם ג'ק ניקולסון לא יזיל דמעה – ווקר כבר לא יהיה שחקן דומיננטי בליגה הזאת (אם כי נתן מספר דקות כמחליף לשאק), ואילו השנים היפות של מאריי הצלף היו אי-שם באמצע שנות התשעים.

מה שמביא אותנו לסיפור הגדול של הקיץ, גם אם זה התיישן קצת בצל העיסוק בפרשיית המשפט של קובי. קרל (הדוור) מלון וגארי (הכפפה) פייטון, שניים עליהם כבר נאמר כמעט הכול, הצטרפו לשני הסופר סטארים הכי גדולים של הליגה, כשהם מקבלים על עצמם קיצוץ דרמטי בשכר (בייחוד מלון, שירוויח 3.1 מיליון דולר לשנתיים ושהסכמתו לכך איפשרה להביא גם את פייטון), במטרה לזכות בדבר האחד שחסר להם בקריירה - טבעת אליפות. שניהם הובילו קבוצות לסדרת הגמר, אבל שניהם, בזה אחר זה (פייטון עם סיאטל ב-96' ומלון עם הג'אז ב-97' ו-98'), הפסידו לבולס של ג'ורדן וג'קסון.

מלון, גדול הפאואר-פורוורדים של כל הזמנים, החלק השני של סטוקטון בפיק-אנד-רול המפורסם בהיסטוריה, והאיש שחולם לעבור את עבדול-ג'באר במספר הנקודות לקריירה, מביא עימו בגיל 40 ניסיון של 18 שנים במדי היוטה ג'אז (בחירה 13 בדראפט 85') ויכולת שבקבוצה אחרת עדיין שווה 20 נקודות ותשעה ריבאונדים לערב. עם מלון מקבלים הלייקרס את מה שחיפשו זמן רב - פאואר פורוורד חזק שיוריד מעט עומס מכתפיו הרחבות של שאק ושיתמודד מול נוביצקי, וובר ודאנקן.

גארי פייטון גם הוא כבר לא ילד - הרכז המשוגע והמבריק (מה שהולך לא פעם אחד עם השני) כבר בן 35 ומביא עימו 13 שנות ניסיון כמנהל משחק, 12 וחצי מהן בסיאטל. את כינוי "הכפפה" קיבל בגלל משחק ההגנה חסר הפשרות שלו (יותר משתי חטיפות למשחק לאורך הקריירה) ויכולתו לאמלל את הגארדים ממול. פייטון אמור לעזור בהובלת הכדור ולתת לקובי להתרכז בקליעה - אחרי הכול בראיינט אינו פוינט, אלא שוטינג גארד, ואילו פייטון הוא מוסר מעולה ומכדרר בחסד. דרק פישר מאבד את מקומו בהרכב, מה שנותן עוד אופציה התקפית ללייקרס מהספסל.

אל שני חברי היכל התהילה לעתיד הצטרפו שני ותיקים נוספים - הוראס גרנט (הגיע מאורלנדו) ובראיון ראסל (מוושינגטון). לגראנט יש 16 שנות ניסיון וארבע אליפויות, שלוש עם ג'ורדן ואחת עם שאקובי ב-2001. בריאון ראסל, ששיחק תשע שנים עם מלון במדי הג'אז היה פעם סווינגמן נהדר שהופיע פעמיים בסדרת הגמר, ולמרות שנחלש עם השנים, הוא עדיין מחליף יעיל לשחקנים בעמדה שלוש (יחליף את דוויין ג'ורג', עד שריק פוקס יחלים). ראסל הוא גם שחקן הגנה חזק ואגרסיבי, ועם קובי, פייטון, מלון ושאק, יכול לתת חמישייה הגנתית לוחמת, שתגרום גם לדאלאס להתבלבל.

לקבוצה הגיעו גם שלושה צעירים, שאמורים להביא רעננות ובעיקר - סופגניות לוותיקים. ג'מאל סמפסון, נער הפוסטר של מילווקי בעונה שעברה, לא יראה הרבה פרקט גם העונה, אבל ייתן פה ושם דקות מנוחה לגבוהים. הרוקיז' לוק וולטון (כן, הבן של...) ובריאן קוק (מספר 24) נחשבים לגניבות, למרות שגם הם לא צפויים לקבל הזדמנות של ממש כבר העונה. קוק הוא פורוורד מוכשר ביותר, מאוניברסיטת אילינויס, ולוק וולטון (מקום 32, מאריזונה) הוא אולי המוסר הטוב ביותר שהיה בדראפט. לא ישחקו, אבל כמה רוקיז' קיבלו הזדמנות ללמוד מרביעייה כמו קובי, מלון, שאק ופייטון?

לסיכום, להייקרס מגיעים לעונה כקבוצה רעבה, עם כוכבי על, עומק וניסיון. פיל ג'קסון מקבל סגל שנותן לא הרבה יותר פתרונות מבעיות - לפחות עד שמגיעים לכל מה שמסביב לכדורסל. פרשת המשפט של קובי תלווה את הקבוצה, עם ציי תקשורת, לכל מקום שתלך, מה שיהפוך כל תקלה קטנה - וכאלה יש גם בעונות הטובות ביותר - לסיפור שיכול לפרק קבוצה.

. הבעיה היא שקובי טרוד, לא התאמן הקיץ (עבר ניתוחים בכתף ובברך) והודה לאחרונה כי חייו הפכו לסיוט, לגיהינום עלי אדמות. . מבלי להיכנס לצד המשפטי וההומני שבפרשה, מבחינה ספורטיבית טהורה, צריך לקוות שיוכל להשאיר את הדברים מאחור ולתת לנו ליהנות ממה שהוא עושה כל כך טוב - משחק כדורסל.

1. קובי והמשפט. זהו, בעצם, סימן השאלה הגדול ביותר שמרחף מעל הקבוצה. האם קובי, שחקן של 30 נק', 6.9 ריב' ו-5.9 אס' למשחק בעונה האחרונה יוכל להתרכז בכדורסל נטו? ראשו יהיה טרוד בסוגיות משפטיות, עורכי דין וההמולה התקשורתית סביבו (התבטאויות תמיכה של אנשים כמו מייק טייסון בטח לא מוסיפות לו רוגע או נחת), ואם קובי לא יוכל להתרכז, סביר כי רק יזיק לקבוצה. בנוסף, צריך לזכור כי הוא מגיע אחרי קיץ בו עבר שנתי ניתוחים (כתף וברך) ובקושי נגע בכדור. כבר עכשיו ברור כי קובי יפסיד לפחות משחקים אחדים, אבל הקבוצה יכולה להסתדר בלעדיו לפרקי זמן קצרים. בכל מקרה, קשה להאמין כי יוכל לתת עונה נהדרת כמו הקודמת - וזאת גם בגלל סימני שאלה 2 ו-3.

2. מי ינהל את המשחק? בארבע השנים האחרונות, בייחוד במשחקים צמודים, הכדור היה מרבית הזמן בידיים של קובי ויש לומר כי 5.9 האס' שלו בעונה האחרונה מדברים בעד עצמם. אבל עכשיו הגיע גארי פייטון, רכז של 8.3 חלוקות למשחק שאוהב את הכדור לא פחות משאקיל או קובי ולא מפחד מאף אחד בעולם, אולי חוץ מאבא שלו. הכפפה הגיע לא רק על מנת לשמור ומעניין יהיה לראות איך הוא וקובי מצליחים למצוא טריטוריטות זה לצד זה משך עונה שלמה. פיצוץ בגזרה הזאת וג'קסון יצטרך לחשוב על פיתרונות יצירתיים מאוד - מעולם הזן או אחר - על מנת להרגיע את הרוחות. שאלה דומה היה אפשר לשאול כמובן גם על מלון-אוניל, אבל דומה ששם ההיררכיה יותר ברורה והפחד היחיד הוא שמלון יהיה עסוק מדי בשבירת שיאו של קרים וייתן לקבוצה תוספת של פול גז בניוטרל.

3. קובי מול שאקיל. "כולם יודעים שזאת הקבוצה שלי", אמר שאקיל ערב פתיחת העונה, לאחר שקובי סירב לקבל ממנו ביקורת פומבית,. "אם זה לא נראה לו, הוא יכול ללכת בסוף העונה", הוסיף הדיזל. אהבה, אין זה סוד, לא היתה מעולם בין השניים ומערכת היחסים שלהם לאורך השנים בלייקרס נעו בין נימוס קר לבין שנאה די גלויה. "נתתם לו את כל מה שיש לו בחיים שלו", אמר שאקיל והבהיר חבר או אח גדול הוא לא יהיה לקובי השנה. כך או אחרת, הלייקרס חוזרים למאבק שאיים לפרק את הקבוצה במהלך עונת האליפות השניה שלה (2001) - מי הוא האיש המרכזי, מי האופציה הראשונה בהתקפה וזה שלפיו צריכה שאר הקבוצה להתיישר. אם יש מישהו בליגה שיכול להתמודד עם מלחמה שכזו, גם אם תמשיך להתחמם, הוא פיל ג'קסון.

4. איך שאקיל יסחוב את ה-150 (+) ק"ג שלו העונה? הבחור הגדול סופג יותר מדי מכות, גורר יותר מדי פציעות והוא כבר בן 31. בשתי העונות האחרונות הוא הפסיד 30 משחקים במצטבר, וגם העונה אין ללייקרס מחליף סביר בעמדה מספר 5. מדבדנקו הוא בחור נחמד, אבל לא אפקטיבי עד שהוא מתרחק שני צעדים מהסל, גרנט זקן ולא היה מעולם שחקן הציר, מלון חזק כמו הרקולס, אבל גם הוא לא סנטר. מצד שני, אם האיש הגדול בריא ונמרץ כמו לפני שנתיים ושלוש, ג'ק ניקולסון יחייך הרבה העונה.

תחזית אופטימית: קובי נועל את המשפט מחוץ לחדר ההלבשה והפארקט וארבעת הכוכבים, בתמיכת הוותיקים מסביב, מתחברים להרכב דורסני בו אפילו דווין ג'ורג' הופך לשחקן של ממש. 70 ניצחונות ששולחים את הדוור והכפפה כפייבוריטים הברורים להגיע סופסוף אל הטבעת המובטחת.

תחזית פסימית: קובי, עם הראש במקומות אחרים, מסתכסך עם פייטון ושאקיל, וכל הקבוצה מאבדת כיוון. מלון נראה זקן, פוקס אינו מחלים, ג'ורג' דורך במקום ופתאום הבלייזרס מפורטלנד נראים כמו חבורה של ילדים טובים. 50-52 נצחונות ותקוות לנס בפלייאוף.

תחזית: קובי ישחק כדורסל ויצליח - שוב - לחיות בשלום עם שאקיל, ובינתיים גם עם רוחות בית המשפט, ההרכב החדש צריך קצת זמן אבל הופך למפחיד לקראת סוף העונה. הלייקרס מגרדים את השישים הניצחונות ונאבקים על המקום הראשון במערב. צפוי - אבל לא בלי סיבה.

גארי פייטון
פ.גארד
1.93 מ', 82 ק"ג
23/07/1968
עונה 14 בליגה (12.5 עונות בסיאטל וחצי עונה במילווקי)
עונה אחרונה: 80 מש', 40.1 דקות, 20.1 נק', 8.3 אס', 4.2 ריב', 1.66 חט'.

דרק פישר
פ.גארד
1.85 מ', 93 ק"ג
09/08/1974
עונה שמינית בליגה (שבע שנים בלוס אנג'לס)
עונה אחרונה: 82 מש', 34.5 דקות, 10.5 נק', 2.9 ריב', 3.6 אס', 1.13 חט'.

ג'אנרו פארגו
פ.גארד
1.85 מ', 79 ק"ג
22/09/1979
עונה שנייה בליגה (אחת בלייקרס)
עונה אחרונה: 34 מש', 10.1 דקות, 2.5 נק', 1.1 ריב', 1.1 אס'.

קארים ראש
ש.גארד
1.98 מ', 98 ק"ג
30/10/1980
עונה שנייה בליגה (אחת בלייקרס)
עונה אחרונה: 76 מש', 11.6 דקות, 3 נק', 1.2 ריב'

קובי ברייאנט
ש.גארד
1.98 מ', 100 ק"ג
23/08/1978
עונה שמינית בליגה (שבע שנים בלוס אנג'לס)
עונה אחרונה: 82 מש', 41.5 דקות, 30 נק', 6.9 ריב', 5.9 אס', 2.21 חט'.

בריאון ראסל
ס.פורוורד
2.01 מ', 102 ק"ג
31/12/1970
עונה 11 בליגה (תשע ביוטה ואחת בוושינגטון)
עונה אחרונה: 70 מש', 19.8 דקות, 4.5 נק', 3 ריב', 1 אס', 1 חט'.

דוויין ג'ורג'
ס.פורוורד
2.03 מ', 109 ק"ג
29/08/1977
עונה חמישית בליגה (ארבע עונות בלייקרס)
עונה אחרונה: 71 מש', 22.7 דקות, 6.9 נק', 4 ריב'.

לוק וולטון
ס.פורוורד
2.03 מ', 107 ק"ג
28/03/1980
רוקי, נבחר במקום 32 מאוניברסיטת אריזונה
עונה אחרונה: 10.8 נק', 5.6 ריב', 5.1 אס', ב-28 משחקים.

ריק פוקס
פרוורד
2.01 מ', 106 ק"ג
24/07/1969
עונה 13 בליגה (שש בבוסטון, שש בלייקרס)
עונה אחרונה: 76 מש', 28.7 דק', 9 נק', 4.3 ריב', 3.3 אס'.

בראיין קוק
פורוורד
2.06 מ', 106 ק"ג
04/12/1980
רוקי, נבחר במקום 24 מאוניברסיטת אילינויס
עונה אחרונה: 20 נק', 8 ריב' בשלושים משחקים.

ג'מאל סמפסון
פ.פורוורד
2.11 מ', 107 ק"ג
15/05/1983
עונה שנייה בליגה (אחת במילווקי)
עונה אחרונה: 5 מש', 1.6 דק', 0.4 ריב', 0.2 חט'.

הוראס גראנט
פ.פורוורד
2.08 מ', 111 ק"ג
04/07/1965
עונה 17 בליגה (שבע בשיקאגו, שבע במג'יק, אחת בלייקרס ואחת בסיאטל)
עונה אחרונה: 5 מש', 17.1 דקות, 5.2 נק', 1.6 ריב', 1.4 אס'.

קרל מלון
פ.פורוורד
2.06 מ', 117 ק"ג
24/07/1963
עונה 19 בליגה (18 עונות ביוטה)
עונה אחרונה: 81 מש', 36.2 דקות, 20.6 נק', 7.8 ריב', 4.7 אס', 1.68 חט'.

סטניסלב מדבדנקו (אוקראינה)
פורוורד-סנטר
2.08 מ', 113 ק"ג
04/04/1979
עונה רביעית בליגה (שלוש עונות בלייקרס)
עונה אחרונה: 58 מש', 10.7 דקות, 4.4 נק', 2.4 ריב'.

שאקיל אוניל
סנטר
2.16 מ', 155 ק"ג
06/03/1972
עונה 12 בליגה (ארבע במג'יק ושבע בלייקרס)
עונה אחרונה: 67 מש', 37.8 דקות, 27.5 נק', 11.1 ריב', 3.1 אס', 2.37 חס'.

מאמן ראשי: פיל ג'קסון

מאזן קריירה 290:776 (72.7% הצלחה, שיא כל הזמנים)
מאזן בפלייאוף 60:162 (73% הצלחה, שיא כל הזמנים)

תשע פעמים אלוף NBA כמאמן (1991-93 ו-1996-1998 בשיקגו, 2000-02 בלייקרס) ופעם אחת כשחקן במדי הניקס (1973). המספרים לא משקרים - פיל ג'קסון הוא באמת גאון כדורסל ושל פסיכולוגיה קבוצתית ואחד מגדולי המאמנים של כל הזמנים.

ג'קסון התמנה למאמן הלייקרס בקיץ 1999 ומצא קבוצה עמוסת כישרון, שהכי רחוק שהגיעה היתה לקבל סויפ מיוטה בגמר המערב. כבר באותה העונה הוא לימד את השחקנים חלוקת כדור והגנת ברזל מהן ועם 67 משחקים בעונה הרגילה הלכו כל הדרך עד לאליפות (3:4 על פורטלנד בגמר המערב ו-2:4 על אינדיאנה בסדרת הגמר). בעונה לאחר מכן הם ניצחו 'רק' 56 פעמים, אבל בפלייאוף היו בלתי ניתנים לעצירה עם מאזן 1:15 (שיא כל הזמנים) ו-1:4 על פילי הפצועה בגמר. ג'קסון רצה עוד תריפיט - וחניכיו הביאו לו אותה עם 58 ניצחונות בעונה העוקבת ו-0:4 קליל על הנטס בגמר אחרי מלחמת עולם מול סקרמנטו בגמר המערב (3:4).

לג'קסון יש שיטות עבודה משלו. אחת מהן היא לחלק לשחקניו לפני טיסות למשחק חוץ ספרונים שירגיעו אותם וישפרו את כושר הריכוז שלהם. הוא היה נותן לשחקניו שיחות מוטיבציה ארוכות על קבוצתיות והליכה לעבר מטרה משותפת במיטב תורת הזן, בה הוא מאמין. המנטרה היא פשוטה: צריך לאחד את כל חלקי הקבוצה לגוף אחד שלם וחזק יותר. גם בשיקגו וגם בלוס אנג'לס הוביל ג'קסון קבוצות, בהן סביב סביב מגא-סטארים נבנה צוות משלים אפור, אבל חכם, שמכיר את מלאכתו (פקסון, רודמן, לונגלי וקר בשיקאגו, פוקס, שואו, הורי ופישר בלייקרס) ומסוגל לעשות אותה ברגעי האמת.

התקפת המשולש המפורסמת שלו (שלעיצובה אחראי עוזרו טקס וינטר) היא עדיין אחד מכלי הנשק היעילים ביותר בליגה, והיא מתאימה -כמו כפפה ליד - לדרך בה הוא נוהג עם חניכיו - בלי מאבקי אגו וענישות חינוכיות. ג'קסון פשוט נותן להם להביע את עצמם על המגרש. את התוצאות רואים פעם אחר פעם. ועוד היד נטויה.

בתור שחקן, היה ג'קסון פועל שחור בקבוצת הכוכבים של הניקס, בה שיחק לצד וויליס ריד, וולט פרייזר, ארל מונרו, דייב דה-בושר וביל בראדלי. את ערכי שיתוף הפעולה, העבודה הקשה והגיבוי מצד ה"משפחה" בסניקרס הוא לקח משם ויישם בהצלחה רבה בקבוצותיו.

עוזרי מאמן
טקס וינטר (הקשיש החביב היה עוזרו של ג'קסון וד בשיקגו. מפתחה של התקפת המשולש)
ג'ים קלמונס (שימש כעוזרו של ג'קסון עוד בשיקגו)
פרנק האמבלס
קורט ראמביס (שחקן עבר של הלייקרס, חברו של מג'יק ג'ונסון לשוא-טיים של שנות ה-80')