על בוסטון בלי ווקר. ועל המועמדות לפגוש את דטרויט ביוני

יש הרבה מחשבות שעוברות בראש בתגובה לטרייד של דאלאס ובוסטון. נגיד: שאנחנו באמת לא מבינים עד כמה ג'ירי וולש הוא שחקן ענק. אבל מחשבה עקבית אחת היא שבוסטון, למרות חילופי הראיסים, עוד לא למדה מהטעויות והדראפטים האיומים של השנים האחרונות. או: שדני איינג' יודע מה הוא עושה.

הקישור בין מה שדני איינג' אמר כפרשן והטרייד עליו הוא חתם כמקבל החלטות הוא מגוחך. אהבה ו-NBA לא הולכים ביחד. אחת מהשתיים: או שאיינג' אמר לעצמו שהצמד ווקר-פירס לקח את הסלטיקס הכי רחוק שאפשר והחליט על דרך חדשה, או שאיינג' ששיחק עם רוברט פאריש באחת מהקבוצות המפוארות בתולדות הליגה, הבין שאליפות מגיעה רק עם שחקן שיכול לשחק עם הגב אל הסל. לאיינג' לא היה שחקן כזה בקריירת המשחק והאימון שלו בפורטלנד ופיניקס.

האליפויות בעשרים השנים האחרונות הגיעו רק לקבוצות עם שחקן שיכול לשחק עם הגב לסל: עבדול-ג'אבר, פאריש, אוניל, אולג'וואן ודאנקן. לכאורה, שיקגו ודטרויט הן יוצאות דופן, אבל גם הן לא זכו באליפות עד שהביאו את אגווייר וקרטרייט (ולמען ההדגשה יש לזכור עד כמה בשיקגו התעקשו להביא את קרטרייט, אפילו על חשבון ידידו הטוב של ג'ורדן, צ'ארלס אוקלי).

רק שלאפרנץ הוא לא שחקן של גב לסל והוא בטח לא מאפשר, עם החוזה העצום שלו, איזושהיא גמישות בנושא הטריידים. אחד משלושה: או שוין בייקר הוא השחקן עם כושר השכנוע הכי גדול בהיסטוריה של המשחק, או שאיינג' אומר לעצמו שעבור המזרח זה מספיק, או שהוא אומר לעצמו שמתישהו הניקס בטח יחפשו באק אפ למוטומבו.

הסוגיה האמיתית היא דאלאס. דון נלסון, והוא לא צריך שום טור אינטרנט במזה"ת כדי להוכיח זאת, הוא גאון. הוא ראה ששאקיל אוניל לא הצליח לעצור את דאנקן (או ההיפך) ולהיכן שהוא לא מסתכל הוא לא רואה כשרון גדול יותר. נלסון אומר שהוא ינצח אחרת. או שנלסון לא סופר אליפויות.

בשנה הבאה הוא יוכל, כאוות נפשו, לעלות חמישיה כזאת: נאש, פינלי, ג'יימיסון, ווקר ונוביצקי. נלסון הוא לא מעתיקן. אם ההגנה מנצחת אליפויות בליגה, הוא יוכיח שגם ההתקפה יכולה לנצח, אפילו בלי שחקן עם הגב לסל. חוץ מנלסון, נטל ההוכחה העיקרי בטרייד הזה, יפול דווקא על טוני דלק: מתישהו במאי-יוני, יהיו הרבה אנשים בדאלאס שייזכרו לפתע בואן אקסל.

חוץ מלברון ג'יימס, הלייקרס הם המועמדים הראשיים לתואר אכזבת העונה. וזה בלי לקחת בחשבון את סאגת קובי. על פניו הקבוצות של פיל ג'קסון ממשיכות לקבל את האישיות שלו. בשנים בשיקגו (וגם בשנים הראשונות עם הלייקרס) הוא הביא לכוכבים צוות מסייע של שחקנים בינוניים שידעו בדיוק מה הם אמרו לעשות כדי להשלים את הפאזל. ג'קסון של השנתיים האחרונות הוא לא ג'קסון של חופשות הדייג במונטנה, הוא סאנסט בולברד ג'קסון: הוא מתחתן עם הבת הפרובוקטיבית של הבעלים, הוא גר על החוף, הוא מופיע בפרסומות. פיל גקסון הוא סלבריטי כבר יותר מעשור, עכשיו הוא גם חושב ומתנהג ככה.

רק כך אפשר להסביר את הרכש האבסורדי מהקיץ: לקבוצה שהבעיה הראשית שלה היה עודף אגו הביאו את גארי פייטון שאף אחד אף פעם לא האשים בהחבאות אל הכלים, ואת קרל מלון, שאיך שלא מסתכלים על זה עדיין מאוד רוצה להגיע למקום הראשון בטבלת הקלעים של כל הזמנים בתולדות הליגה. קשה לראות את מלון מתפשר על תפקיד זוטר כאופציה רביעית בהתקפה, וההימצאות שלו ביחד עם אוניל על השטח הקטן שמסביב לבקבוק (בניגוד להורי שריווח את המשחק) משולה להצבת אריק ויאסר בתא טלפון.

סקרמנטו, אם לא לוקחים בחשבון את את הבעיות של וובר, עברה קיץ נהדר. היא לקחה בדראפט את ברנדן נייט הנפלא כביטוח לביבי (ובחרה גם את דריוס סונגיילה מוויק פורסט), אנתוני פילר הובא כדי לכסות על החור של ג'ים ג'קסון, טורקוגלו הועזב כי אדלמן חושב שג'רלד וואלאס מספיק מוכן בשביל לתרום (ומשחקי טרום העונה מאשרים את ההנחה הזאת), הם הביאו מספיק גופות גדולים כדי לחפות על כל היעדרות של וובר, וברד מילר מביא להם את מה שהיה חסר כדי לעלות לגמר המערב אשתקד: דיבאץ' ישחק עשרים דקות מקסימום.

ועדיין סקרמנטו היא תעלומה: ברור שהם נמצאים בשליחות, אבל זו השנה שבה מייק ביבי יצטרך להוכיח אם הוא ביבי של שלפני שנתיים או לפני שנה, או רק משהו בתווך. והכל, כמובן, יעבור דרך וובר.

סן אנטוניו עשתה קיץ שהוא מילת תואר אחת מעבר לנהדר, ומדובר באלופה. מרסר, טורקוגלו, נסטרוביץ', רוברט הורי, הבטחון של טוני פארקר, ג'ינובילי, מאליק רוז, בואן. אבל באותה מידה היה אפשר לכתוב כאן אלף ואחת וריאציות עם שמות משפחה אמריקניים וזרים. שימו את דאנקן של השנה שעברה, שימו לו כשרון בסיסי מסביב (סיאטל ומעלה) והקבוצה הזאת מועמדת מספר אחת לאליפות.

בשעה שג'ים פאסל מוביל את הניו יורק ג'ייאנטס לעוד אחד מרגעי השפל שלו ושל הקבוצה, קשה שלא להיזכר בעובדה שהג'ייאנטס (בינתיים) הרסו לג'טס את העונה עם הפציעה של צ'אד פנינגטון.
וחבל. חבל כי אין יותר מאמנים מהזן של הרמן אדוארדס, המאמן המקצועי הכי מרגש על הפלנטה.

"לפעמים, אני מתעורר מהחלום אחרי שאני מרביץ לעצמי באמת. אשתי מתעוררת ושואלת למה הרבצתי לעצמי ואני מספר לה שחלמתי שאני בן 60 ועדיין מאמן פוטבול, ואז היא התחילה להרביץ לי", פתח אדוארדס את מסיבת העיתונאים לפני שבועיים. בשאלון של הליגה לפני פתיחת העונה הוא ענה שהדמות שהוא הכי רוצה לפגוש היא אמא תרזה. התשובות של כל המאמנים האחרים כללו שלוש שמות: פאטון, ג'ינג'יס חאן וקליגולה.

מרגש לראות את הג'טס השנה, אפילו מרגש יותר מהבייסבול ומרנדי מוס. מרגש כי יש הרגשה שיש שם ערימה של שחקנים שמוכנים לתת את התחת בשביל המאמן שלהם, מרגש כי ביום ראשון החולף הג'טס עשו את העבירה הראשונה שלהם ברבע האחרון של המשחק.

ואולי מרגש בגלל שלפני שבועיים, עם מאזן של אפס נצחונות וארבעה הפסדים, ולפני משחק מכריע נגד באפלו, אדוארדס החליט להשעות את ג'ון אברהם, שחקן קו ההגנה הראשון החשוב ביותר של הג'טס (וזה נגד דרו בלדסו!!). מוקדם יותר באותו שבוע אברהם נתפס נוהג עם אחוזי אלכוהול של מרק פרייס מקו העונשין. הרמן אדוארדס השעה את אברהם אבל לא מנע ממנו את המשכורת של אותו משחק כפי שנהוג בליגה. "זה חשוב בשביל ג'ון אברהם הבן אדם, לא השחקן", הוא אמר לעיתונאים אחרי המשחק.