בכל זאת מודי וג'ובאני

מוזר הוא העולם. מוזרה היא ישראל. מוזרים הם אזרחיה. באופן קבוע דופקים אותנו כאן מכל הכיוונים, ואנחנו שותקים. דווקא כשמצ'פרים אותנו, אנחנו בוכים. כזה הוא המקרה של שלושת המשחקים שיועברו השבת בשיטת "שלם וצפה" למנויי הכבלים והלווין. הרעיון נתקל בהתנגדות לא קלה. מה פתאום כסף? למה שנשלם עבור כדורגל ישראלי? טוענים ש"חולבים אותנו", ש"מוציאים אותנו פראיירים". יש מי שקוראים לא לשלם, מדברים על מרד צרכנים.

מוזר ומעניין. מרד צרכנים הוא ערך חשוב בחברה בריאה. בישראל הוא כמעט לא קיים. מסים נלקחים פה בלי הכרה, בעלי הון עושים מה שמתחשק להם, מחירי מוצרים מכל הסוגים עולים לפתע - וכולם שותקים. פוליטיקאים ובני פוליטיקאים שותקים בחקירות - ואנחנו שותקים לשתיקתם, במקום להטיס אותם הביתה עם כל המשפחה. גם זה מרד צרכנים. אבל שידור של שלושה משחקי כדורגל בתשלום, עליו קמה הזעקה.

נניח לרגע את הכעס בצד, ונבדוק מחדש אם יש לו הצדקה. מה חבילת השידורים שהצרכן הישראלי מקבל לעונת 2003/4? יש לנו משחק מרכזי ביום ראשון, חינם, בערוץ פתוח. יש משחק מרכזי ביום שני, חינם, בערוץ פתוח. משחק נוסף ביום שישי, למנויי 5 פלוס, שרבים מאוהדי הכדורגל מחוברים אליו. לכך נוספת אופציית "שלם וצפה": צפייה בתשלום בשלושה משחקים בשבת, עם מעטפת בדמות מודי בראון וחבריו, שמחירה כעשרים שקלים. אלה העובדות.

פעם שידרו פה משחק אחד חי בשבוע (ויש גם מי שזוכרים את תקופה האפס), אחר-כך עברו לשניים. את השאר לא איפשרו לנו לראות. עכשיו יש לנו שני משחקים מרכזיים בחינם - הערוץ השני וערוץ 10 ישדרו את המבוקשים ביותר - ואופציה לעוד ארבעה. אוהד כדורגל יכול לפתוח טלוויזיה לשישה משחקים בשבוע, כל ליגת העל, תמורת עשרים שקלים. אם הוא מתחלף בתשלום עם חבר, שבוע-שבוע, המחיר יורד לעשרה שקלים. שניים עד שלושה משחקים מובטחים לו, בכל מקרה, בחינם. תבדקו קצת מה קורה באירופה ותגלו שבמקרה הזה, חבילת השידורים שהישראלי מקבל היא מהטובות שיש.

ההוצאה הכספית עבור שלושת המשחקים של שבת אינה הכרחית. מי שרוצה יכול להמשיך להקשיב ל"שירים ושערים" או להתעלם בכלל. השיטה החדשה של "שלם וצפה" לא מפחיתה את מנת המשחקים המשודרים, היא פותחת אפשרות לצפות בעוד שלושה מהם. מי שרוצה יאכל ממנה, מי שלא לא. אז על מה הזעם?

לטעמי יש לכעס הזה שתי סיבות מרכזיות. הראשונה, משונה קצת, היא "תסמונת השכן". מה שמרגיז אותנו הוא הרעיון שביום שבת אחרי הצהרים, כשאצלנו בבית יזמזם הרדיו, בבית אחר, אולי ממש אצל השכן, הטלוויזיה תשדר כדורגל חי. יתכן שאפילו נשמע משם את הקולות. את הגול שהשכן שלי רואה עכשיו בשידור חי, תוך כדי לעיסת הפיתה בסלון, אני אצטרך לדמיין מתוך שידור הרדיו. שיגיע בעוד חמש דקות, אם היו לי חדשות באמצע.

זה אומר שגם אני רוצה לראות. אני ישראלי, אני לא פראייר, ומה שיש לשכן יהיה גם לי. כך הופכת הבחירה שקיבלנו כבונוס, לצפות או לא לצפות, לתחושת חובה. יהיה שידור ואני לא אצפה בו? הוא כן ואני לא? ומצד שני, שאני אשלם? מכריחים אותי לשלם בשביל זה? מכאן קצרה הדרך לקריאות לחרם צרכנים. אם גם אתה לא תראה, אז אני לא ארגיש מקופח. אפשר להבין, זה מאוד אנושי. אבל לא ממש הגיוני.

תחושת החובה לשלם מבעירה את הדלק שמוכן מראש: הזעם על המוצר. הכדורגל הישראלי. זו, ולא עצם האפשרות לרכוש אותו, הסיבה המרכזית להתנגדות לשידורים החדשים. האופן בו מתנהל הכדורגל פה גורם לתחושת מיאוס עזה, שמביאה להכרזה מהבטן: בשביל זה, אגורה אנחנו לא מוכנים לשלם. שוב, מאוד אנושי, אבל לא בהכרח הגיוני.

את מה שיש לנו על גברי לוי, ההתאחדות לכדורגל, נבחרת ישראל, מוטב לא להעלות על מסך המחשב. מילים כאלה, כמו שאומרים, לא ראויות לו. אבל האש מומטרת על המטרה הלא נכונה. שיטת "שלם וצפה", כל עוד היא באה לצד שניים-שלושה שידורי חינם, לא היא הבעיה של הכדורגל הישראלי. להיפך, היא בונוס די נדיר בו.

השיטה החדשה עולה לאוויר בימים רעים במיוחד. כשהמצב הכלכלי גרוע, כשהכדורגל הישראלי נראה רע, אחרי משחק נבחרת עלוב נוסף. קשה לדמיין עיתוי גרוע מזה. ובכל זאת, יש לה סיכוי להצליח. כי הכדורגל הישראלי הוא לא עסק אבוד. קבוצות כמו מכבי חיפה, הפועל באר-שבע ומכבי תל-אביב, שהמשחקים שלהן ישודרו בשבת, יכולות להציג רמה סבירה ומעלה. גם בית"ר ירושלים ואשדוד יכולות לעורר עניין (הפועל פתח תקוה לא ממש). שווה בדיקה.

נניח ששיטת "שלום וצפה" תיכשל. מה אז? האם נקבל יותר משחקים לצפייה בחינם מעבר לשניים-שלושה שכבר יש לנו? מובן שלא. אף אדם סביר לא מצפה ששלושת המשחקים של שבת ישודרו גם הם ללא תשלום. מצד שני, הצלחה של השיטה החדשה יכולה להנשים כלכלית את הכדורגל הישראלי. הבעת אמון של הצופים, דווקא בימים המבאסים האלה, יכולה לסובב את הגלגלים שלו לכיוון ההפוך. הנכון.

את אנרגיות הזעם המוצדקות שלנו אפשר, וצריך, להפנות לכיוונים אחרים. אפשר לקרוא להדחת כל ראשי ממסד הכדורגל, להעברת ניהול ליגת העל לידיים אחרות, להסתלקותו הסופית של גביר לוי מחיינו, לאלף ואחד דברים. אבל גברי והחברים שלו, מעצבנים ככל שיהיו, לא יכולים למנוע מאתנו את האפשרות לתת צ'אנס נוסף לליגת העל - לבדוק אם נעים לנו לקבל אותה אצלנו בסלון לאורך יום השבת. נכון שמודי בראון, עם כל הקסם האישי שלו, לא יכבוש בה את הגולים, אבל ג'ובאני רוסו דווקא כן.