בכפר קטן גרה לה מלכת השנה

שמאל ימין שמאל. שמאל ימין שמאל. עמוד דום! המסדר יעבור לנוח, עמוד נוח! מפקדים, הכינו את הכיתות, המסדר יקבל את שכבת י"א. יום שני, השעה 18:30. המ"כית התורנית של בית הספר הימי הקדם צבאי מבואות ים שבמכמורת, מכינה את הקדטים משכבת י"א במסדר חגיגי מיוחד. ההורים בקהל מחסירים פעימה. הבנים עולים אחד אחד על הבמה שברציף, לבושים במדים הלבנים. לפני דקות אחדות הם סיימו את מסע הכומתות הראשון, שהחל בשיוט ממכמורת לגבעת אולגה, ואחר כך חזרה ברגל במסלול מכשולים שהוכן מראש. בעוד רגע החברים הצעירים יקבלו כובעי אדמירל. רגע השיא.

1,500 תושבי הכפר כבר לא ממש מתרגשים מהטקסים הקדם צבאיים הללו, אבל על הרקע הזה גדלה וצמחה במכמורת אלופת העולם הטרייה בגלשני מיסטרל, לי קורזיץ, מהשבוע נציגת ישראל לאולימפיאדת אתונה 2004. ביום שלישי, יומיים לאחר הזכייה בספרד, ולאחר שזכתה לקבלת פנים ממלכתית אך שובבה בחדר האח"מים בשדה התעופה בן גוריון, חיכו לה כ-600 תושבי הכפר, חיבקו, הריעו בחצוצרות והעניקו לה אינספור זרי פרחים ואהבה. לי, שהשתכרה מהשמפניה, רצה מאולפן טלוויזיה אחד לשני.

רשימת הספורטאים המצטיינים שגדלו במכמורת ארוכה וכוללת ספורטאים אולימפיים, אלופי עולם, אלופי אירופה ואלופי ישראל. כיום, קורזיץ היא הבכירה, אבל לפניה כיכב כאן עמית ענבר, 31, השייט הישראלי באולימפיאדות סידני וברצלונה, סגן אלוף העולם ואלוף אירופה לשעבר. השייט יהודה אטדג'י הקדים אותו כאשר השתתף באולימפיאדת לוס אנג'לס ב-84'. השייטת הבכירה הרביעית היא שמרית עודד, בשנה שעברה אלופת העולם עד גיל 17. היא עדיין לא משתייכת לסגל האולימפי של ישראל ליוון, אבל בטוחה שתגיע לאולימפיאדת בייג'ין ב-2008.

נמרוד משיח, 16, הוא אלוף העולם לשעבר עד גיל 15. באליפות העולם האחרונה בספרד הגיע למקום השני, וכיום הוא סגן אלוף העולם עד גיל 17, ושלישי באירופה. אלופת הארץ בגלישה בגלשני רוח היא מאיה דאובר, אף היא גדלה במכמורת. עודד פיאנס, 18, סיים לפני ארבע שנים במקום שני באליפות העולם לילדים עד גיל 15, וב-2000 הוכתר כסגן אלוף העולם עד גיל 17.

לסוף הרשימה שמרנו את יורם קידר, מי שבשנות ה-70 היה אלוף העולם הראשון של ישראל, בדגם 420, ולאחר שפרש שימש כיו"ר איגוד השיט. היום הוא מתמחה בתפירת מפרשים ומייעץ למועדון השיט המקומי.

מלבד הקרבה לים, מה מיוחד בכפר השכן שמצמיח ספורטאים ברמה אולימפית? מיקי קורזיץ, האמא של האלופה הטרייה, מנסה לענות על השאלה: "המועדון מורכב מכל הגילאים, מקטן ועד גדול, יש עזרה הדדית ואין קנאה. לכל אחד ניתנת האפשרות לגלוש פה. גרים כאן סוגים שונים של אנשים, אבל אנשי הים הם המיוחדים בעיני. הם נותנים את הצביון לכפר. חופי ישראל משתרעים לכל אורך המדינה, ומהיישוב הקטנצ'יק הזה יש ארבעה תותחים. וזה בלי להזכיר את משיח ועודד הצעירים. תנסה להבין מה הולך פה. בכל תל אביב הגדולה אין כמות כזו של אלופים. זו גולת הכותרת שלנו. וחוץ מזה, לגדל ילדים? רק במכמורת. זה ישוב חי, ילדים כל הזמן פעילים בו".

המפתח העיקרי להצלחה, טוענים התושבים, הוא רחוב המפתח. בעבר רצו לשנות את שמו לרחוב הגולשים, אבל התנגדות של חלק מ-1,500 התושבים מנעה זאת. ברחוב המפתח גרים מאיה דאובר, עמית ענבר, יהודה אטדג'י, שני קפטנים של ספינות ענק, הקפטן של היאכטה של יעקב נמרודי, שלושה דייגים ושני מצילים. וכל זה ברדיוס של 500 מטר.

וישנו גם בית הספר הימי מבואות ים, שמקרין על הסביבה. המנהל יצחק גלבר: "יש יחסי שכנות טובים עם מכמורת המאפשרים קשר פתוח לים. יש מנהלת משותפת בנושא השימוש במעגן הסגור, שהוא רכוש המדינה. יש לנו כאן מכללה לחינוך ימי לתואר אקדמי ראשון, גוף קטן שנותן שיעורים ואימונים לבתי ספר תיכוניים ולחטיבות ביניים מאזור נתניה, כדי שיכירו את הים".

שמרית עודד, סטודנטית במכללת רופין, מתגוררת יחד עם הוריה בדירת חמישה חדרים בשטח הפנימייה. 150 מטר מהמעגן. אביה צוללן ואמה יפה היא אם הבית הראשית של הפנימייה. שמרית: "יש את האנשים שחיים בים, ויש את אלו שחיים במכמורת. יש כאלו שעובדים ולא רואים ים, ויש כאלו שחייבים לראות את הים, אליהם אנחנו מחוברים, הם אנשים חמים. את התודה על ההצלחות בספורט אנחנו מפנים לרכז השיט זאב גלאובר, למאמן יאיר סוארי ולמנהל אגודת השיט רון יפה. האנשים האלו נכנסו למינוסים הכי גדולים בחיים שלהם רק כדי להחזיק אותנו. הם פשוט בנו לנו בית בים".

מנהל האגודה יפה מספר, כי כאשר הוא שומע ילד צורח במים, הוא לא ממהר להציל אותו. המאמן סוארי אומר, כי בכל פעם שהוא שומע צרחות של ילד מכיוון החוף הוא אפילו מחייך: "ככה אני יודע שיש לנו עוד אלוף עולם בדרך".

סוארי: "הילדים כאן הופכים עצמאים ומתבגרים מהר יחסית. הם לומדים להעמיס את הגלשן על הגג של האוטו כשנוסעים, לקחת את המפרש לתיקון, לדאוג להחזיר אותו. אצלנו לומדים דברים שבמעט מאוד מקומות לומדים. יש ילדים שבקושי מסכימים להיכנס לשיעורים בבית הספר. הם נחשבים לנפל אבל אצלנו הם פורחים. לי היא מסוג האנשים הללו, שבאים מלמטה, זוכים במדליות, ואז חוזר אליהם הביטחון. הכוח שלנו בא מאהבה לים, וזה חלק ממה שאנחנו רוצים לשדר. לא את האלימות של הספורט הישראלי, אלא את היופי שלו".

"רכז השיט של המועדון זאב גלאובר משמר את המסורת הזאת במשך שנים", אומר סוארי. "המועדון זה הבייבי שלו, הוא מחזיק את האגודה בהתנדבות".

הממונה על תיק הספורט במועצה האזורית עמק חפר, שבתאי פיקר: "יש כאן צוות מאמנים מעולה. לא פלא שצומחים כאן אלופי עולם. היישוב שלנו נמצא בקרבת הים. מזג האוויר נוח, הים חופשי, יש שמש, רוח, אין סיבה שלא נביא מדליות".

עמית ענבר, שמפעיל מועדון גלישה מצליח בתל אביב, נהנה מאוד להסביר את סוד ההצלחה של מכמורת: "הכפר הקטן הזה מאוד מפרגן לספורטאים שלו, והכל בזכות קבוצה של אנשים שלקחה על עצמה פרוייקט לקידום הילדים. במקום להסתובב ברחובות, הם מביאים מדליות, כמו יהודה אטדג'י ואני. זה כפר שיושב על חוף הים עם מעגן סירות ומאפשר פעילות ענפה מאוד. הוא פתוח לילדים קטנים, אין גלים גבוהים או מערבולות מפחידות".

ואיך מייצרים אלופי עולם?

"זה מתחיל ברמה הכי מקומית שיש, בתחרויות הקטנות בתוך הסניף, באליפויות ישראל, ואז באליפויות העולם לנוער. ילדים מסתכלים על הדור שלפני ואומרים שכך הם רוצים להיות. כך לי הסתכלה עלי, וכך הקטנים מסתכלים היום על לי".

לך גם היו מתחרים יותר טובים.

אתה מתכוון לגל פרידמן. מעבר לכך שהוא גולש מחונן וספורטאי למופת, הוא היה יריב מאוד קשה. כשאני מסתכל לאחור אני רואה את היכולת שלו, ורק עכשיו אפשר לעכל איזה יריב קשה הוא היה. אני יכול לתת לעצמי טפיחה על השכם ולומר, 'וואלה, לנצח אחד כזה? באמת הייתי טוב'. אבל הוא הוכיח את עצמו, גם כגולש ברמה גבוהה, וגם כשלקח את חומר הגלם, לי קורזיץ, והפך אותה לאלופת העולם. בעזרת תמיכה רצופה וצמודה שלו היא למדה להיות מקצוענית ולרדת לפרטים הקטנים. יחד עם הכשרון העצום שלה, אלו התוצאות. אני כבר רואה את לי כמכונת המדליות של ישראל. אבל כולנו צריכים לזקוף את ההישגים לנחבאים אל הכלים, זאב גלאובר, רון יפה, יאיר סוארי. בלעדיהם לא היינו זוכים לדעת בתהילה".

אבל ענבר מבקש להזכיר גם מאיפה באה החשיפה לענף ולמכמורת: "אני פותח את העיתון ורואה עמוד אמצע על לי וגל פרידמן, אבל אני זה שהצליח לפרוץ את המודעות של התקשורת לגלישה. אף אחד לא ידע מה זה בכלל. רק אחרי ההישגים שלי התחילו פתאום להזמין שייטים לתוכניות אירוח, לריאיונות בתקשורת הארצית. אני הפכתי את השיט לספורט חשוב. למרות זאת, אני עדיין לא מרוצה מכמות החשיפה של הענף. אבל אשקר אם אומר שאין חשיפה בכלל. הרי אתמול כולם רבו, מי יצלם את לי, מי יראיין אותה ראשון".

משך שנים מתלונן ענבר על הקיפוח של הענף בתקשורת, ועכשיו מצטרפת לתלונות אמה של אלופת העולם. מיקי קורזיץ: "הכדורגל והכדורסל לוקחים לשיט את מירב תשומת הלב. הסיבה לכך היא שבכדורגל יש את הכסף המושחת ואת הכסף המלוכלך. כדורסל עוד אפשר לקבל, כי הוא יותר מעניין, אבל גם שם, בגלל השחיתות לא מדגישים את ההצלחה של הספורטאים הטובים ביותר".

אביה של לי, ששון, הוא מציל בחוף פולג בדרום נתניה. גם הוא חושב שהחשיפה שמקבלים הכדורגל והכדורסל פוגעת בהצלחות של הספורטאים בענפים הפחות מתוקשרים: "אתה פותח את העיתון וקורא כדורגל. מה הביא לנו הכדורגל הזה? כמה כסף עף על הכדורגל? אם לא הייתי מממן את לי היא לא הייתה מצליחה ולא הייתה מביאה כבוד למדינה. אתה יודע כמה כסף עולה לקנות גלשנים, ולממן את כל הנסיעות האלה? ואני כולה פועל".

"עכשיו, אחרי שהיא זכתה, פתאום כולם מתעוררים. אנשים מודעים רק לכדורגל וכדורסל. תראה כמה ילדים קטנים אוהבים את הים, אבל אין להם גלשנים ומפרשים ברמה, כי אין להם כסף. אם אדם עני ויש לו ילדה מוצלחת, היא לא תביא הישגים. במזרח רוסיה ובאירופה, ספורטאי מקבל מימון מגיל אפס. ללי יש חברה מפולין, בת למשפחה ענייה, ומהספורט הילדה מממנת את המחיה של כל המשפחה".

החברים של קורזיץ מספרים שבילדותה היא היתה "בן-בת", מתלבשת כמו בן, מסתובבת עם בנים, שחקנית טובה בכדורסל ובכדורגל. "אבל היא גדלה והפכה להיות אישה, מתלבשת ומתנהגת כמו אישה", מעידה עליה חברתה שמרית עודד.

גם אמא מיקי מכירה את התכשיט שלה: "פעם היא הייתה טום-בוי. היא שיחקה בייסבול, שיחקה עם הבנים והרכילות של הבנות סתם עצבנה אותה. תפנית חדה חלה בסביבות גיל 15, מאז היא נהפכה לבת עדינה, רגישה ויפה. כל מה שאתה רוצה לשמוע מהורה".

שמרית עודד: "הכרנו לפני שנתיים. מצד אחד, לי היא אדם ממש צנוע, מדהימה בתור חברה, תמיד אכפת לה והיא עוזרת לאחרים באימונים. מצד שני, היא מטורפת, אין לה גבולות, אין לה סף כאב, היא הולכת על כל מה שהיא רוצה. כולם גאים ושמחים בה עכשיו, אפילו גלאובר הזמין את כל תושבי הכפר לבירות ויין. ישבנו כולם בים, שתינו וחגגנו את הזכייה של לי".

מיקי קורזיץ: "לפני הסיבוב האחרון לי הייתה לחוצה. אמרתי לה 'אל תחשבי מה יקרה בישראל אחרי שתגיעי, תתמקדי בדבר אחד, בתחרות. הכל פסיכולוגי, אם תחשבי טוב, יקרה טוב', והיא אמרה לי, 'אמא, אני לוקחת את זה איתי'".

"ביום ראשון הייתה התפרקות טוטאלית" משחזר סוארי את המעקב במכמורת אחרי התחרות בספרד. "סומרות לי השערות כשאני מספר על זה. עמדנו מול הבית של לי שעתיים וחיכינו. לא הזניקו כל היום בגלל שלא הייתה רוח. בסוף, בארבע הם יצאו. אבל תחשוב על לי – שעתיים היא ישבה על החוף ואכלה את עצמה, ראתה שאין רוח והתכוננה. כל היום היינו מחוברים לאינטרנט, חיכינו לראות אם מבטלים את השיוט, מתח אין סופי. בסוף הייתה התפרקות כללית. הטלוויזיה והעיתונאים הגיעו לבית, ואנחנו הלכנו לשתות".