ולפחות זו הנחמה: שאל היומיום העגום של הכדורגל הישראלי, אל המישור הרדוד והאפרורי שלו, איננו חוזרים השבת מאיזו פסגה בינלאומית לא נשכחת, שאליה לקחה אותנו לטיול קצר נבחרת ישראל.
לא. אין כאן שום פער בין שם לכאן. השמיים הנמוכים לבשו אפור אחיד. רק פה ושם יש בשמיכה העלובה הזו איזה חור, קרע שאותו חוללו ציפיותנו מרקיעות השחקים. אבל כבר עכשיו אין ציפיות, ברוך השם. בין שני המצבים היחידים שבהם אני מכיר את הכדורגל הישראלי - זה עם האף בשמים וזה עם הראש באדמה - אני מעדיף את השני. בלי להתלבט בכלל. כשאנחנו חושבים שאנחנו גדולים אנחנו באמת בלתי נסבלים.
והרי בעצם, הכישלון, לא ההצלחה, הוא לחם חוקו של הכדורגל. גם אוהדי ברזיל, המצליחה שבכולן, התאכזבו מרה ב-12 מ-17 אליפויות העולם (מונדיאלים) שנערכו עד כה, ושבכולם נטלה נבחרתם חלק. כן, אפילו הם. אם נפלא להיות היום אוהד מנצ'סטר יונייטד, זה לא בגלל העשור האחרון, אלא בגלל שניים וחצי העשורים שלפניו. את רוב חייו על פני אדמות מבלה אוהד הכדורגל - כן, גם המצליח ביותר! - בקינה על מלכות אבודה, אליפות שנשמטה, גביע שהוחמץ.
מה שנמנע ממנו על פי רוב בעולם הגדול - וזה מה שמבדיל בעיקר בינו לבינינו, האוהדים בארץ - זה תחושת הנאחס המתמדת (ויסלח לי אלוהי הלשון העברית, אבל הפעם אין לי מילה הולמת יותר), הנאחס החמצמץ והמדכא שתלוי כמו ענן יגע מעל הכדורגל הלא שמח שלנו.
ייתכן שזו הבעיה, חוסר השמחה. כל אחד מאיתנו נוצר בלבו את העונות שבהן הקבוצה שלו, עם אליפות או בלעדיה, רקדה על המגרש או לפחות רצה, היתה מלהיבה, רעננה, נמרצת, שמחה. גם לנבחרת היו כמה רגעים כאלה, אבל כמה קש צריך לאכול בשביל להגיע אליהם!
כמה קש - וכמה גבבה, בדמות קינטורים טפלים של עיתונות אינטרסנטית, מלאת התחשבנויות, התנצחויות גסות של מאמנים, שאינם משכילים אפילו להסתיר את מניעיהם האישיים, ומה שכואב יותר מכל אלה - רפיונם המנטלי והפיזי של רבים מכדורגלנינו, שגדלו בארץ שחסר בה עד להכאיב המשפט הקטן והמכובד שבא מאנגליה, מולדת הספורט: "איטס איינט דאן". כך אין עושים.
חסר - ולכן הם נראים כמו שהם נראים, עם תנועת היד השכונתית כלפי השופט, ועם הפאול המגעיל של התלמיד הממהר לא לפגר אחרי רבו, ועם איבוד העשתונות במגרש, ועם ההתפרקות אחרי הגול, וההתפרקות לפני הגול, וכן הלאה וכן הלאה. תמיד גידפו פה מאמנים שהטילו את האשם ב"כדורגלן הישראלי" וב"ליגה שלנו". ואולם אחרי התפוגגות החלום האירופאי אנחנו נשארים עתה לעוד עונה עם שני אלה. למזלנו אין ב"ליגה שלנו" קבוצה עם 11 סלובנים ישרים, אתלטיים ("נופלים מאיתנו בכישרון" כמובן, יהירים עלובים שכמותנו), שיראו לנו מדי שבת עד מה רב המרחק בינינו לבין כדורגל אירופאי ממוצע.
"הדור המוכשר ביותר"
זוהי קלישאה מוכרת, מן הסתם של אנשים שלא ראו אף פעם בעיניהם את גדעון טיש משחק. גם חלוץ כמו שייע גלזר לא קם לנו עדיין, ואת ההישג הממשי היחיד הביאו, מה לעשות, השינ"ים. שפיגלר ושפיגל, יחד עם פרימו ורוזן (ל"מצבים הנייחים"), ונזכיר גם את סטלמך נוחו עדן, במלוא הכבוד ל"דור המוכשר ביותר".