והרי התחזית

גם לי קשה להאמין, אבל הליגה באמת מתחילה. עם הזכרונות המתיישנים מהכדורגל שראינו בעונה שעברה והטריים בחסות הנבחרת שלנו, אני לא בטוח כמה בכלל בא לי על העונה, אבל מצד שני, ולו רק בגלל האוהדים, השירים, הגרעינים (2 ב-5) והצעיף שמעלה עובש בארון, אם מישהו דוחה לי את הליגה בעוד שבוע, אני לא אחראי למעשיי.

והעונה, אני הולך להשפיל את עצמי על בסיס קבוע לעיני אומת הגולשים ואחותה, כשמידי מחזור אשתף אתכם בתחזית שבועית לקראת המחזור. אני מזהיר ומודיע מראש - אל תבנו את טופס הטוטו שלכם עליי, אבל אתם בהחלט מוזמנים לעקוב, להכניס לי כשאני נופל ואולי גם לזרוק איזה מילה טובה פה ושם.

הפעם, לכבוד תחילת העונה, נלך על הימור כללי - איזה מעבר יהיה הכי פטישי, איזה הכי מכה, מי המאמן הראשון שיפרק את צרור המפתחות ושאר ירקות. אלופה, מאמן ושחקן העונה - תחפשו במקוןם אחר.

סלים טועמה, שהולך לתת עונה אצל הלוזונים, דיגדג לי על קצה הלשון, אבל לבסוף נשאר בחוץ, לטובת השניים הבאים:

עידן מליחי (בית"ר ירושלים). סוף סוף שחקן שירגיש בטדי בבית. מאז אבוקסיס, לא נחת בטדי שחקן שהתאים למידות של היציע המזרחי בצורה מושלמת כמו הרכש הטרי ממשפחת לוזון.

רפי כהן (בני סכנין). הניקולאס אנלקה של הכדורגל הישראלי. חלוץ כשרוני, שכבר הוכיח את עצמו פה ושם, ואולי לא יספיק כדי להשאיר את העולה החדשה בליגה, אבל עם ליאור אסולין לידו, הולך לככב חזק בטבלת מלך השערים.

אלון מזרחי (אחי נצרת) נשקל ברצינות כהימור, גם אסי דומב (אשדוד), אבל השלישיה הבאה תשאיר את כולם מאחור. או בעצם – מלפנים.

רמי אבו לאבן (הפועל ת"א). לא ברור על תקן מה ולמה גררו אותו כל הדרך מבאר שבע. קשטן לא ממש בונה על אבו לאבן כשחקן מרכזי, ואת זה כבר קלטנו במוקדמות אופ"א. מעטים יהיו המקרים בהם אבו לאבן ישחק מספיק כדי להגיע לשתיים וחצי בעיטות חופשיות במשחק ובלי זה – למה בדיוק מצפים ממנו?

יוסי אבוקסיס (מ.ס אשדוד). אבוקסיס הוא שחקן נשמה, וזו היתה התרומה הכי גדולה שלו לבית"ר ירושלים והפועל ת"א, אבל סמל ואפילו שניים, כבר יש לאוהדים באשדוד, ואבוקסיס, שהמשחקים שיחסיר בגלל מחלת הכרטסת שלו יהיו יקרים מתמיד, יידרש לתת יותר ממה שהוא יכול. בסוף העונה הוא יסביר שהוא רק בא כדי ליהנות מכדורגל ולא לקחת תארים.

אבי תקוה (מכבי פ"ת). יאנג בויז זה קבוצת כדורגל או להקת בנים חדשה? אז קשטן לא מחכה לו בפ"ת, אבל הלוזונים לא פראיירים. תקוה, ולא בפעם הראשונה, ישכנע את כולם שהוא מאוד מוכשר וכבר באמצע העונה יישלח לחפש לעצמו קבוצה חדשה. אל תדאגו לו, הוא כבר יצר מספיק קשרים שלא תהיה לו בעיה לחזור לעוד איזו עונה בליגה אירופאית קיקיונית.

בעת כתיבת שורות אלו, צילצל אצלי הטלפון. "שמעת שגיא לוי לא פותח את העונה?", שאלו מהקו השני. ואני, שדווקא עליו בניתי כמאמן העונה, ניצלתי מפדיחה ראשונה. מזל של מתחילים.

עזמי נאסר (אחי נצרת). לא בגלל הביצועים, אלא - כרגיל – סכסוך עם ההנהלה.

גילי לנדאו (מכבי נתניה). שילוב הציפיות מסביב והפיוז הקצר של לנדאו ביחסים מול ההנהלה יעשו את שלהם. אשר אלון יעביר את השרביט עם הצהרות בטחון לראובן עטר, אבל עד מהרה, כשגם המתולתל לא יושיע, יגיע מישהו מבחוץ. ההימור שלי – גיורא שפיגל.

דרור קשטן (הפועל ת"א). בית"ר ירושלים, מכבי ת"א, הפועל ת"א, מכבי חיפה. הסטטיסטיקה מלמדת שבכל עונה מאמן אחד לפחות מארבע 'הגדולות' של הכדורגל הישראלי, הלך הביתה באמצע העונה. לבית"ר, שהתואר "קבוצה גדולה" נשמע כבדיחה אבל נחשבת כך בגלל האוהדים, זה קרה יותר מדי בעונות האחרונות (3 פעמים ברציפות להזכירכם). הפעם, הגיע הזמן שאחת מהשלוש הנותרות תיפול בגורל. לקלינגר יש גב בלי סוף אצל לוני, שחר לא יעיז למנוע שוב סיכויי הצלחה מהימור שהוא עצמו לקח, וההימור שלי הוא דרור קשטן. למה? גם לי קשה להסביר, אבל עם תחושת בטן לא מתווכחים.

נו באמת, להימור הבא...

בעצם, במחשבה שניה – הפועל ת"א. חלאס, כמה שנים הם יכולים ככה בלי תואר? אחרי ההדחה (אולי שוב המאוחרת) מאופ"א, האוהדים יבינו שהליגה זה הלחם ועד שמישהו מהבוסים יחליט לתת את ראשו, האוהדים יבקשו אותו בכח.

עזמי נאסר (אחי נצרת). גילי לנדאו? לא באותה ליגה. לעזמי יש את מה שאין לאף מאמן או שחקן אחר בליגה שלנו - הדיבור הצפוף. היכולת לומר מה שהוא חושב, בלי חוכמות, דוגרי בפנים. לא עם פוזה של שלמה שרף, על אמת. אם אחר כך הוא יצטער על הדברים? זה כבר סיפור אחר.

אם אחרי העליה לליגת העל הוא הבריק ב"ניצחתי את עראפת ושרון", תרשו לי להמר מראש גם על ציטוט השנה. זה יגיע אחרי נצחון חוץ על מכבי חיפה או מכבי ת"א, וזה יהיה משהו בסגנון הבא: "תפסתי להם את הביצים ומשכתי חזק חזק. כשהם צרחו עם הפה פתוח – הכנסתי להם עמוק בפנים".

שער טורקי. שערוריית השיפוט הגדולה ביותר תהיה בשער שיאושר מכדור שייכנס דרך הרשת החיצונית. הטלוויזיה תראה בודאות איך החור ברשת גרם לחדירת הכדור, השחקנים ירוצו באמוק אל השופט, שיילך להסתכל במסך הקטן בצד המגרש. השדרן על הקווים, כמו בפוטבול, יציע לו להביט במוניטור, אבל השופט העקשן ישאר בשלו. בסיום המשחק הוא יגיד: "טעויות קורות. זה חלק מהמשחק".

מי הזיז את האוטו שלי? זה צפוי לקרות בבית"ר, אבל יכול לקרות כמעט בכל קבוצה אחרת. תוך כדי משחק או אימון, יגיע סמי טריילר, מאלה שמובילים רכבים מהנמלים לרבחי הארץ, ותעמיס את כל המכוניות של השחקנים. למה? כי הקבוצה חייבת כספים לחברת הליסינג ולזו כבר נשבר הפין. ומי אם לא אברהם לוי יציל את המצב כשיארגן את תחנת המוניות הקרובה לסבב נגלות זריז.

התוצאה הגבוהה ביותר העונה: 5:5. מילה שלי. זה יהיה משחק מדהים, אמצע עונה כזה, שתי קבוצות שיצטרכו נקודות כדי להשאיר לעצמן סיכוי למקום באופ"א. המחצית הראשונה לא תעיד על כלום. היא תסתיים רק ב-1:1 סתמי, אבל הבליץ במחצית השניה ישאיר את כולנו פעורי פה. הכתבים במגרשים יזיעו בשביל עונה שלמה.

המשחק הארוך ביותר: 110 דקות. 20(!) דקות של תוספת זמן. זה יקרה באמצע ינואר. עם פתיחת המחצית הראשונה, יחל לרדת ברד כבד, כזה שלא נראה שנים. השחקנים ירוצו כמו עכברים חזרה אל חדרי ההלבשה. כל המגרש יתכסה בלבן. השופט יתחיל לאבד סבלנות ורגע לפני שיכריז על ביטול המשחק, תצא הקשת בשמיים, השחקנים יחזרו ויקבעו שיא עונתי.

כרטיסים אדומים במשחק: 5. החלוקה תהיה 1:4. אחת הקבוצות פשוט תתפרע על המגרש ותאבד את כל העשתונות. המאמן, שיידרש להסברים אחרי המשחק: "אין לי מושג עם איזה הרכב אני אעלה לשחק בשבת הבאה".

מספר הצופים הנמוך ביותר. כמובן, משחק סיום עונה. משהו כמו שני מחזורים לסיום, בקופות יימכרו שלושה כרטיסים בלבד, מה שיירשם כשיא עולמי חדש. השיא הנוכחי, על פי 'מעריב' הוא חמישה כרטיסים ושייך כמובן למכבי פ"ת. אל דאגה, הלוזונים לא יאבדו את התואר.