אל תפספס
על מכביזם ונרקסיזם תל אביבי, והפרובינציאליות של הירוק הגדול
מכבי ת"א
כאשר מדברים על אוהדי מכבי ת"א בכדורגל וגם בכדורסל, כדוריד או כדורעף, צריכים לשים לב על מה אנחנו מדברים. האם אנחנו מדברים על אוהדי מכבי או שמא על מכביסטים. אוהדי מכבי עצמם לא כל כך מבחינים בהבדל, אבל בעיני אוהדים של קבוצות אחרות, ובעיקר אוהדי הפועל ת"א, זהו הבדל מהותי. אוהדי מכבי זה בן אדם שבדרך כלל אפשר לנהל איתו שיחות על כל דבר בעולם והוא עדיין מסוגל להבין שניצחון 0:1 או לחילופין תיקו 1:1 יכולים להיות תוצאה לא רעה. מכביסט, לעומת זאת, הוא האיש המעצבן בחבורה. זה שתמיד יספר כמה כסף הוא עשה בבורסה, זה שלא מבין איך הקבוצה ניצחה רק 0:2 ולא 0:6 וזה שלפעמים קשה כל כך להגדיר אותו, עד שמשתמשים במילה מכביסט. בכלל, המושג הזה 'מכביסט', שחלק יבטאו בסלידה לכוחניות רוחסת וחלק בהערכה להישגיות ומחוייבות, הוא אחת המלים המוצלחות בשפה העברית. בלשנים ושאר דעתנים תמיד מדברים כל כך שבעברית אין מספיק מילים שמתארות מצבים ספציפיים, בעוד באנגלית ובצרפתית יש שם כמעט לכל תופעה או דבר. המילה מכביסט, מעבר לשיוך הספורטיבי עליו היא מצביעה, מגדירה גם סוג של בן אדם, גם סוג של סטייט אוף מיינד וגם אופי.
מכבי חיפה
אוהדי מכבי חיפה מחולקים בגדול לשניים: גרוזינים עם ראש מרובע שנוהגים בכל מיני מכוניות יוקרה מודל תשעים או לחילופין כל מיני צפונים מהעיר ומהקיבוצים שבסביבה. אוהדי מכבי חיפה נמצאים כבר שנים בקיבעון מחשבתי. מצד אחד יש להם קבוצה מצליחה, מצד שני הם שבויים בקונספציות פרובינציאליות אשר מאפיינות את תושבי חיפה בכללם וכך, גם בימים בהם נבחרת ישראל משחקת על בסיס כמעט קבוע עם חצי הרכב ירוק, הם עדיין מתלוננים על כמה יותר קל להגיע לסגל הלאומי מהביצה התל אביבית. אוהדי מכבי חיפה הפכו בשנים האחרונות לקהל מפונק, כזה שיכול לצעוק בוז גם במקרה של ניצחון 0:4. במקביל, הם זוכים להסתלבטויות תמידיות מהתל אביבים על כך שהם "מעתיקים שירים", טענה שברוב הפעמים היא גם נכונה, אם כי לא ניקח מהם את הקרדיט על פיתוח שיטת העידוד בשני קולות משני גושי יציעים. כן מעתיקים או לא, אוהדי חיפה עדיין מגיעים לכל משחק בכמויות שאוהדי הפועל ת"א למשל, יכולים רק לפנטז עליהם.
הפועל ת"א
בלי שום ספק ציבור האוהדים הפחות פופולרי בארץ. והם גם גאים בזה. יצירתיים ככל שיהיו, אוהדי הפועל ת"א, שתמיד העריכו את עצמם יותר מאשר הכדורגל של הקבוצה שלהם, הפכו מאז השנה באירופה לקהל שהאהבה שלו לעצמו עלתה לו חזק לראש. נכון, יש להם רפרטואר שירים מעורר הערכה, והאווירה בבלומפילד היא אולי הכי אירופה שיש לנו בארץ, אבל, כל השחצנות המיותרת הזו , אשר מאפיינת בעיקר את יוצאי רמת השרון והסביבה, ובכלל - הכאילו איחוד בין האוהדים הצפונים לאוהדים מיפו ובת ים - גורם לאדומים משער חמש להתבשם מהנאדים של עצמם. אז זה נחמד מאד שכל מיני רובינשטיינים יודעים לשיר שירים של גילי ארגוב, אבל דחיל ראבקום, פה זה לא אנגליה ולמחוא כפיים אחרי עוד הפסד, זה אולי מרגש כשאתה חי בלונדון, אבל בטח לא כשהאוטו שלך חונה בשדרות ירושלים. עדיין מומלץ לשים לב השנה לשירים על כפיר אדרי ואוגבונה, מזמן לא צחקתם ככה. מכסימום, תמיד אפשר להביא להם מכות במקרה שהם ניצחו את הקבוצה שלכם. אתם תהיו מרוצים ולהם יהיה על מה להמשיך לילל.
הרטרו מהקופסא, העצבניים מוסרמיל והפמיליה מהמלאבס
מכבי נתניה
אם יש רטרו בכדורגל הישראלי, אז זהו הקהל של נתניה. קהל שבעצם אף פעם לא יצא מהרטרו ועדיין מחפש את עצמו אי שם בשנות השבעים והשמונים. כל מיני גברים קשיי יום, שבינתיים הספיקו להקריח, מלווים את הקבוצה וחוגגים את המקום הרביעי בשירים ובשיירות. מבחינתם, כל עוד לא חוזרים להיכלי כדורגל כמו המגרש בנס ציונה, מדובר ביום חג. בשנה האחרונה אוהדי הקבוצה הגיעו בכמויות נכבדות לכל מקום כדי לעודד את קבוצתם, העניין הוא שמצד שני, הקהל של נתניה עדיין לא השתחרר מסיוטי הליגה השניה ומספיקים כמה משחקים גרועים בגביע הטוטו כדי שהקללות לכיוונו של המאמן והמשורר ג. לנדאו יתחילו, וזה יכול להיגמר לא נעים, כי יש לו חברים בכל הארץ. בכל מקרה, נתניה, וזה מין קונצנזוס בליגה, היא אחלה של קבוצה עם אחלה של אוהדים. כמו חומוס אחלה. לא רע, אבל עדיין לא הדבר האמיתי.
הפועל באר שבע
כבר יותר מעשרים שנה, נוהגים באוהדי באר שבע בכפפות של משי. אולי זה הריחוק מהמרכז, אולי בגלל שמרבית העיתונאים המלווים את הקבוצה הם כתבלבלי חצר, ואולי זאת הקלישאה הטיפשית "צריכים קבוצה גדולה בדרום הארץ", שמונעת דיווחים אמינים ממה שקורה ביציאה מבית המאסר וסרמיל. ההליכה הממושכת בחול הבלתי נגמר מלווה בדרך כלל בקללות וניסיון למכות מצד עשרות ילדים עם גופיות סטייל צ'ארלי וחצי. הקומץ הבאר שבעי הוא אלים לא פחות מהקומץ הבית"רי או ההוא מ'נייברהוד אוף הופ', רק שמהסיבות הנ"ל הוא זוכה לעיתים קרובות להנחות. בשנים האחרונות קמה קבוצה שעושה מאמץ גדול להתרחק מאותו קהל. הם עברו לשער אחר, לא מקללים בהפסדים ומפעילים אתר אינטרנט פעיל ומתוקתק, כזה שמראה שלבארשבעים יש גם קהל מסוג אחר ובכמויות. הצגת התכלית שלהם בגמר הגביע, הראתה שהקהל בבאר שבע התבגר, גם אם לפעמים בא לו לשחרר איזו לאטמה לצוואר של מישהו.
מכבי פ"ת
זו אולי קלישאה של מדורי הספורט היום יומים, אבל בתכלס, אין היום אוהד מכבי פ"ת שלא קוראים לו לוזון. אתם יודעים מה, יש את עמוס אורן, מבקר המוסיקה מ"ידיעות אחרונות". בתכל'ס, זה ממש מוזר - דווקא לאחים לוזון, שיכולים ללמד אותנו פרק או שנים בניהול קבוצת כדורגל ברפובליקת בננות, אין קהל תומך מאחור, וכשאין קהל, כולם סובלים. שחקנים מוכשרים הולכים שם לאיבוד, ניצחונות חוגגים רק בקרב המשפחה והכי מאכזב זה שלאוהדי הקבוצות האחרות אין את מי לקלל. אחרי הכל, כמה אפשר לצעוק לאח אחד מהלוזונים שהוא מאפיונר ולאח השני שהוא נרקומן. בעצם כשחושבים על זה, כל עוד הם עונים לקהל, למה שהקהל יפסיק?
המדחיקים, המפחידים(?) והקרועים
הפועל פ"ת
הנה מקרה חמור של הדחקה. חיים של אוהד הפועל פ"ת זה בכיף עבודת סמניריון בפסיכולוגיה. תתווכחו פעם עם אוהד הפועל פ"ת על כדורגל ותקבלו תשובה בסדר הבא: אנחנו היחידים שלקחנו חמש אליפויות ברצף. כשזה לא יעזור, הוא יעבור לשלב הבא: כמעט כל השחקנים הגדולים ברחבי הליגה גדלו אצלנו. ברקע מתנהלת מלחמת אינטרנט חמה בין שני האתרים המוצלחים על באמת של הקבוצה. כיום, אוהדי הפועל פ"ת הפעילים הם ברובם המוחלט ילדים. המבוגרים רק מחכים לסימן של הצלחות בשביל לחזור למגרשים. אם אתה מעל גיל 30, לא תגיע בשביל לראות את הקבוצה שלך נלחמת ב"אורווה" על הישארות בליגה. פחות ממקום רביעי ואוהדי פ"ת לא יוצאים מהחורים. יש שם מאסה של אוהדים, אבל כבר הרבה זמן שהמאסה בבאסה.
בית"ר ירושלים
איך שרו פעם החברים של נאטשה: "נאמר כבר הכל, אין לי מה להוסיף לזה, פשוט לא יכול, הלילות ארוכים והפחד...". אז כן, נאמר עליהם כבר הכל. שהם מטורפים על הקבוצה שלהם, שהם אלימים, שהם גזענים, שהם ירושלמים ושהלילות בטדי בדרך כלל מלווים בפחד. אבל בסך הכל, זו חוכמה קטנה מאד לדחוף מיקרופון לפה של דוד עראק, רגע אחרי בקבוק קוניאק, ולשאול אותו מה דעתו על בני סכנין. הקומץ של בית"ר הוא אכן קבוצה של אנשים מתוסכלים וגזענים, אבל נדמה שלדון בהם כל פעם מחדש כקהל אלים שכל כולו מחפש מכות זה מפגר לא פחות מלהיות חלק מהקומץ הזה. שנות ההפסדים, שגרמו לכמה אוהדי הפועל ת"א להאמין בקיומו של אלוהים שלא שכח את אליפות השרוכים, הפכו את אוהדי בית"ר לקהל מפוכח יותר. הירושלמים של השנתיים האחרונות מפתיעים עם הומור עצמי, כזה שהפך מתוחכם יותר בנסיון להחיות את שגרת החיים במקום השמיני. אבל עדיין, ביחס לנתניה או הפעול פ"ת, זה קהל נאיבי הרבה פחות וכמו כל מאהב מזרח תיכוני אסור להביא לו את הכלסטרה. אוחנה הוא אולי המלך , אבל שני מחזורים מתחת לקו האדום וגם השיער היפה שלו יירטב לא רק במקלחת.
בני יהודה
ממציאי השירים המצחיקים ביותר בכל הזמנים יתנו השנה קטעים חדשים לאוסף. לאחר שבשנה שעברה הוציאו סינגל שהפך בזריזות ללהיט: "רוני מבקשים סליחה" , נדמה שאוהדי בני יהודה שוב על הסוס. מאבקי התחתית עם סכנין יוסיפו רק פלפל לליגה הזו. חבל שגיא לוי פוטר כי הוא ממש התאים לאווירה שם. קריזיונר עם קבלות. כך או אחרת, יהיה מעניין בשכונה. יובל גפני הוא מסוג הבעלים/אוהדים שמסוגלים ללכת מכות עם האוהדים של הקבוצה שלו או לחלופין להצטרף אליהם למרדף בסימטאות השכונה אחרי האוהדים עם העיגולדים של הפועל ת"א.
המסרבים לאכול את הבלוף והמצטרפים החדשים
מ.ס אשדוד
רובכם עדיין לא ביקר השנה באיצטדיון הי"א באשדוד, אבל חברים, מה שקורה שם זה פשוט קאלט. דבר ראשון, יש ציור קיר חדש על חומות האיצטדיון, של חיים רביבו כמובן. דבר שני - כרוז קורע מצחוק שמזכיר את הארי שרגא, שהיה, אם לא ידעתם, הקוסם הכי מבוקש בקרב הקהילה הרומנית בישראל בשנות ה-70'. נדמה שגם הכרוז באשדוד עושה בר מצוות. הקהל של אשדוד, לעומת זאת, עדיין חי בדיסוננס קוגניטיבי שלא היה מבייש חייל בוויטנאם. מצד אחד, הוא הולך כל שבת ב-11 בבוקר כדי לצפות בקבוצת הנמל, כשהוא נזכר בימים של הדרבים בליגה א' אליהם היו מגיעים 5,000 צופים - רובם של הקבוצה שלבו עדיין שייך לה, הפועל אשדוד - ומצד שני, הביאו לו את חיים רביבו ופתאום חזרו המצלמות לקפה צמרת. האשדודים, בכל מקרה, לא ממהרים להתלהב מהשמות שהנחיתו עליו הקיץ, והתחושה של רוב האוהדים, שמצביעים בינתיים ברגליים, היא שלא ייקח הרבה זמן עד שהבלוף יתפוצץ. ימים יגידו אם זה רציני.
בני סכנין
בקבוצות קטנות, האוהדים בדרך כלל חיים בשלום עם שחקני הקבוצה. כולם מכירים את כולם ולכן ברוב הפעמים דעת הקהל היא דעת השחקנים. או להפך. האופוזיציה קבוצות הללו כמעט ולא קיימת. לכן, כששחקני סכנין מדברים על כך שהם הולכים לשרוד בליגת העל, האוהדים של הקבוצה לוקחים את הדברים צעד אחד קדימה ומדברים על ניצחונות חוץ מרשימים ועל מקומות 8-6. הראייה עדיין לא מפוכחת ומבחינת אוהדי סכנין מה שהשחקנים אומרים זה קדוש. לא תמצאו אוהד סכנין אחד שיגיד לכם שהקבוצה יורדת ליגה. זה לא קיים. אוהדי סכנין, ייאמר לזכותם, משתדלים שלא ליפול לקלישאות הצפויות על איך ש"אוהדי בית"ר יתקבלו פה יפה". כמובן שאוהדי בית"ר יתקבלו יפה, הם אומרים, ומעידים על כך שזה חלק ממנהגי האירוח שלהם כערבים מוסלמים. אבל ברגע שמישהו יצעק מוות לערבים או משהו כזה, יהיו מכות. אין מה לעשות, אומרים שם, גם לנו יש קומץ.
אחי נצרת
התאוריה על סכנין נכונה גם לגבי אחי נצרת, שמבקרת לראשונה בליגת העל. בנצרת, עם זאת, הטרנד שונה ועיקר הדיבורים הם על כך שיהיה קשה מאד לשרוד בליגה. עזמי נאסר, פוליטיקאי לא פחות ממאמן, מדבר על זה שאין מגרש והשחקנים מדברים על ליגה קשה ועל חוסר הניסיון. אוהדי נצרת, שתמיד מיקמו את עצמם מעל הכפריים בסכנין, שומרים על הקו הזה ומדגישים שהם לא שוקעים בחלומות כמו אוהדי סכנין, אלא רואים את הדברים בצורה חכמה יותר ולכן יודעים שמחכה להם עונה קשה. בפועל אוהדי נצרת, בדיוק כמו אוהדי סכנין, חיים קודם כל בשביל הניצחונות בדרבי של המגזר. אחר כך, שיישרף העולם.
(הערת המערכת: הכותב הינו אוהד הפועל ת"א, שעשה מאמץ לא קטן לכתוב כמתבונן מהצד. מי שמתעקש, יכול בהחלט לקרוא את הכתבה כדבריו של תל אביבי מתוסכל שמתבשם מריח נפיחותיו. תהנו)