הקמפיין הנוכחי של נבחרת ישראל במוקדמות אליפות אירופה, היה הצפוי והלא מרגש מזה שנים. בדיוק כשחשבנו שיותר משעמם מנילסן לא יכול להיות, הגיע אברם והפך לנו את הנבחרת למחלקה הגריאטרית של הכדורגל הישראלי. הדור הישראלי הצעיר הצביע בשלט ובעת המשחק המכריע של הנבחרת בסלובניה, העדיף לצעוק 'קחי אותו שרון' מאשר 'קח אותו נמני'.
אברם הוא חלק מאותו 'דור זהב' של הכדורגל הישראלי, שכולם סתמו עליו את הגולל ובצדק בשבוע האחרון. שיטת משחק עם שלושה בלמים שלקוחה מאיטליה 90', לא נראית בכדורגל האירופאי והישראלי כבר הרבה שנים. ובתוך המבנה המסורבל הזה של ההרכב - חמישה שחקנים שמשחקים בעמדות לא טבעיות. ושוב, חמישה! אפילו אריגו סאקי המיושן שכח איך עושים את זה. עם שחקנים בגיל ממוצע של האבנים המתגלגלות, ועם אגו ממוצע של מיק ג'אגר, הסתער אברם על היורו.
גרנט רצה לקחת דוגמא מנבחרות קטנות שיצאו גדולות במונדיאל האחרון, אך טעה היכן שביאלסה טעה וממשיך לטעות עם ארגנטינה הגדולה. שילובם של יותר מדי שחקנים ותיקים, שבעים ולצערנו למודי אכזבות, חייב אותו לעבור כבר מזמן להרכב מחודש וצעיר הרבה יותר. כדורגלן מגיע לשיאו בגיל 27 פלוס מינוס ונדמה כי שיאם של רביבו, אייל, נמני, אבוקסיס וכל החבר'ה הגיע עם ה-0:5 על אוסטריה. הגיע הזמן לשידוד מערכות מר גרנט, משום שלמרות שרבים חושבים אחרת, לדור הבא יש הרבה מה למכור. נכון, הוא פחות מוכשר מהדור שכבר מהתחלה, כמעט, אבל כמעט (ושוב כמעט), הביא אותנו לאולימפיאדת ברצלונה, אבל הוא בטוח מהיר ואגרסיבי יותר ולוחמני יותר והכי חשוב - זהו דור שחקנים שגדל בקבלה טבעית של היות הכדורגל הישראלי חלק מאירופה, ועשוי להיות משוחרר בזכות כך מהתחושה הטבועה בדור הישן - 'זה גדול עלינו', הידועה גם בשמה - לוזריות.
אם ניקח דוגמא מהכדורסל, הרי שמסורת אינה נבנית במהירות. גם בענף הספורט השני בחשיבותו במדינת ישראל (עם כל הכבוד לאימרותיו של מולי קצורין), העניינים לא התחילו מייד. היה צריך דור סופר מוכשר בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 בכדי ליצור משהו שדומה למסורת. בכדורגל היו צריכים הטורקים לרכב על הגל של הדור של הקאן שוקור, עבדולה, טוגאי ואחרים והמסורת המשיכה מאליה. גם אצלנו, הדור הזה, של ברקוביץ', נמני, זוהר ורביבו, הוא הטוב ביותר שצמח בישראל מעולם. אבל שילובם של צעירים מוכשרים, היה צריך אולי להתבצע עוד קודם, בכדי שנוכל לרכב על הגב שלו כשעוד היה על מה לרכב.
נבחרת ישראל - הדור הבא
הנבחרת של העתיד הקרוב תורכב ברובה מהדור שהגיע למקום השלישי באליפות אירופה לנוער ב-97'.
נתחיל מהבסיס - עמדת השוער. דוידוביץ' המתאושש 'נהנה' מהמשחק של אלימלך בסלובניה, שהבהיר כי יש לחיפאי זכות לראות עצמו מועמד ראוי לאפודת ההרכב. לפניו, בן חיים - למרות הליכתו העיוורת והמבישה יש לומר - אחרי אבי נמני, הוא עדיין בלם מצויין וכשרון שיש לו הרבה לאן לצמוח. גם שמעון גרשון יהיה שם ונראה כי גם לאורי אוזן יש מקום כמגן הימני הקבוע לשנים הבאות. בעמדת המגן השמאלי יש לישראל בעיה כתמיד, אבל כרגע המתאים ביותר לתפקיד הוא איסמעיל עמאר ממכבי פ"ת, שנדמה כי אם היה משחק בקבוצה גדולה, כבר מזמן היה מוזמן. עמאר הוא מקצוען ולמעשה אחד היחידים בארץ שיועד לתפקיד הזה מטבעו. גם אופיר עזו, למרות תפקודו כקשר, יכול להתאים למשבצת הזו בעתיד. לאנטבי לא מגיע, גם משום שלא כיבד את המדינה, אפילו לא בשירות לאומי של פתיחת ממטרות שסידרו לו בהפועל וגם משום שהוא פשוט לא טוב לאחרונה.
בקישור האחורי, עם כל הכבוד ליוסי אבוקסיס, שבאמת נותן מעצמו 200 אחוז (למה 200 ולא 356?) בכל משחק, צריך כבר לחשוב על יוסי רוזן כמחליף אמיתי ולתת לבחור קצת יותר דקות משחק. אפילו קשטן יודע את זה. גל אלברמן ישחק במקומו, או לידו, כשיהיה צורך במערך קצת יותר הגנתי. מצד שמאל ישחק זנדברג, באמצע ישלוט ברוך דגו בקצב המשחק (לכשייכנס לכושר משחק), כשגיא צרפתי הוא אופציה מצויינת לעלות מהספסל. עומרי אפק יכול להיות קשר ימני, או שחקן כנף מקביל לזנדברג השמאלי - ממש כפי שמשחקות ריאל מדריד, מנצ'סטר יונייטד, אינטר ומרבית הקבוצות באירופה ובישראל. אלי ביטון, אגב, ישמש במחליפו בעת ובמידת הצורך.
בהתקפה נוכל ליהנות ממי שצפוי להנהיג את הנבחרת בשנים הבאות - יוסי בניון, שישחק מתחת לחלוץ. את בניון יוכלו להחליף בעתיד (או במידה וסנטאדר לא תשחרר אותו לחלק מהמשחקים) אלעד בונפלד או ראובן עובד. גם בעמדת חלוץ החוד אין לנו יותר מדי שמות, אבל יניב קטן הוא המועמד המועדף עלי, במיוחד אחרי שראיתי שוב את שלושת שעריו בצ'מפיונס ליג בעונה שעברה. פיני בלילי, הישראלי החם ביותר באירופה כרגע, הוא דווקא אחלה של מחליף.
מדור הקשישים אפשר אולי להשאיר את אייל ברקוביץ', במידה וזה יקבל העונה קצת יותר דקות משחק ממאמנו במנצ'סטר סיטי, קווין קיגן. ברקו משקיען אמיתי כשזה מגיע לנבחרת, כמו שהוא טורח להזכיר לנו, כמעט לא קרה שאיכזב. גם נציגי דור הביניים, אריק בנאדו, עידן טל ואבי תקווה עדיין רלבנטיים. ולא שכחתי את אליניב ברדה, ערן לוי, שי בירוק, תמיר כהן, סלים טועמה, יוסי שיבחון, אסי וסיהון, רביד גזל, כפיר צוקול, יוסי נגר, תומר חליבה וגל ניר, שעל פי היכולת שהראה עד כה במשחקי ובאימוני מכבי ת"א, יכול להפוך תוך שנתיים-שלוש לשוער הטוב בארץ.
אז מי אמר שאין עתיד לכדורגל הישראלי? חלק גדול מהשחקנים המוזכרים לעיל, כבר נראים כמו שדרוג ברמת הגישה לספורט לעומת דור הוותיקים, ומקצועית מסוגלים לתרום לא פחות כבר עכשיו. וזה בדיוק הזמן לבצע את המהפכה בסגל הנבחרת - לא מחר, לא בתחילת הקמפיין הבא, ולא כשרביבו ושות' יאותו להגיד שלום. עכשיו.