התקפת החוף המערבי

על פי תוצאות הסקר המופיע כרגע בוואלה! פוטבול, נראה שרובכם מעדיפים יותר מכל לקרוא ניתוחי עומק, סיפורי צבע ושאר כתבות "מאחורי הקלעים", אז הנה לכם הסבר שכמה וכמה מכם ביקשו, על מושג שהפך בשנים האחרונות למונח יסוד בליגה: התקפת החוף המערבי.

כדי להבין את התקפת החוף המערבי, צריך להבין את נסיבות היווצרותה ואת שורשיה.

פיתוח ההתקפה, שיכלולה, והטמעתה אכן מתחילים בביל וולש. אך ממציא השיטה היה סיד גילמן, שאימן את הסן דייגו צ'ארג'רס בשנות ה-60'. הצ'ארג'רס היו באותה עת ספינת הדגל של ה-AFL (ליגה שהתחרתה ב-NFL ולבסוף התאחדה עמה), והסוד להצלחתה היה משחק המסירות. גילמן היה הראשון שהבין שמשחק המסירות הוא המפתח למהלך גדול והדרך הקלה והמהירה להבקיע.

וולש, שבאותה עת היה עוזר מאמן באוקלנד ריידרס החל לעקוב אחרי השיטה של גילמן וללמוד אותה. בכך סייע לוולש לא אחר מאל דייויס, שאז היה לא רק הבעלים אלא גם המאמן המבריק של האוקלנד ריידרס, ובעברו עוזר של גילמן.

בשנת 68' עבר וולש לסינסינטי בנגאלס. שם, עדיין בתור עוזר מאמן, החל ליישם את מה השיטה שלמד ופיתח עם קווטרבק בשם וירג'יל קרטר. קרטר היה קווטרבק בעל זרוע לא חזקה במיוחד, אז וולש פיתח עבורו שיטת משחק חדשה. ביסוד השיטה שכן משחק של מסירות קצרות באחוזי השלמה גבוהים. בשנת 76' עבר וולש לסן דייגו. ושם בעזרת המאמן דון קורייל והתקפתו המפורסמת שכונתה "אייר קורייל", המשיך וולש ללמוד ולשפר את שיטת המשחק שסיגל לעצמו.

לאחר קריירה כעוזר מאמן, קיבל וולש את משרת המאמן הראשי של מכללת סטנפורד. במכללה יכול היה וולש לשכלל את שיטתו בניחותא, שכן במכללה, שם מתחלף הסגל כולו מדי כמה שנים, השיטה היא הדבר החשוב ביותר (בעוד שבמקצוענים לעתים קרובות אין ברירה אלא להתאים את השיטה לסגל הקיים). וולש הוביל את סטנפורד לשתי עונות מוצלחות ורכש לו שם של מחדש גדול.

בשנת 79' הגיע וולש לסן פרנסיסקו. שם הפך קבוצה די אפורה לקבוצת העשור של שנות ה-80', כאשר הוביל אותה לזכייה בשלוש אליפויות (ועוד אחת מיד לאחר פרישתו, מכוסה כולה בטביעות אצבעותיו). הניינרס יישמו עד תום את שיטת המשחק של וולש, והראו לעולם את אחת ההתקפות הכי קשות לעצירה בעולם הפוטבול.

הפילוסופיה ההתקפית שהייתה קיימת בשעתו, ושעדיין ניתן למצוא אותה בחלק מקבוצות הליגה, אמרה שבאליפויות זוכות קבוצות בעלות משחק ריצה חזק והגנה רצחנית. על פי תפישה זו, לקבוצות שמרבות למסור אין סיכוי להצליח בגלל הסיכון הכרוך בכך.

את שיטת המשחק הזאת, של משחק ריצה חזק והגנה רצחנית, קשה מאוד ליישם ברמות הגבוהות ביותר. לקבוצה חייב להיות קו התקפה מעולה (כדוגמאת הקאובויס של שנות ה-90'), רץ משובח והגנה דומיננטית. לרוב הקבוצות אין את המזל הזה.

אז בא וולש ואמר שיש עוד אופציה. התקפת מסירה מסורתית התמקדה בלמסור את הכדור עמוק כדי למתוח את ההגנה לאורך ולפתוח את הנתיבים למשחק הריצה.

* אפשר וצריך למתוח את ההגנה לרוחב המגרש ולא רק לאורך.

התקפה אנכית תוקפת את כיסוי העומק של ההגנה (הכיסוי נעשה ע"י מגני פינה והסייפטים). בעוד שהתקפה רוחבית תוקפת את הכיסוי התחתון של ההגנה ( הכיסוי הנעשה ע"י ליינבקרים ולעיתים אחד מהסייפטיז), ע"י שימוש ברצים ובטייטאנד.

* יש ליצור בילבול חוסר איזון בהגנה.

הדבר נעשה בראש ובראשונה על ידי שימוש מגוון רחב יותר של מבני התקפה.

שנית, ולא פחות חשוב, על ידי שימוש ביותר שחקנים ממה שההגנה מצפה ו/או מסוגלת לחסות בכל מהלך נתון. ניקח לדוגמא מבנה בסיסי של שני תופסים, טייטאנד ושני רצים, כל אחד מהם הוא מטרה וכל אחד מהם יכול להיות המטרה הראשית בכל מהלך. כתוצאה, ההגנה לא תוכל להתמקד בשחקן ספציפי. וזה אחד הדברים היפים בהתקפת החוף המערבי. בכל רגע נתון יש לקווטרבק מספר אופציות למסירה, במיוחד בצד אליו תוכנן המהלך ללכת. עקב כך יהיה תופס חופשי.

בעיקרון זה מכריח את ההגנה לשחק פחות אגרסיבי, יותר להגן ולהגיב מאשר להתקיף וליזום. הדבר יוביל בסופו של דבר למהלכים גדולים כתוצאה מהבלבול וכישלונות בכיסוי.

* אפשר וצריך למסור בכל דאון נתון, לא משנה המרחק לדאון ראשון.

מסירת הכדור נעשית יותר קלה כאשר ההגנה ההגנה מצפה לריצה במצבים מסויימים. מהלך הטעייה לריצה בדאון שני ושלושה יארד יכול להיות קטלני במיוחד. כמובן שעדיין רצים עם הכדור, אבל בהתקפת החוף המערבי אין מצב שבו חייבים לרוץ ואסור למסור.

* יש להשתלט על זמן אחזקת הכדור על ידי שימוש במשחק מסירות לטווח קצר ובינוני .

* יש להשתמש במשחק המסירות הקצר כדי להכין את הקרקע למסירת עומק, ולא כדי להכין את משחק הריצה .

* יש להשתמש במשחק מסירות ככללו כדי להכין את משחק הקרקע (בניגוד לתפישה המסורתית, בה הריצה פותחת אפשרות למסירה).

* להבליט את הנקודות החזקות של שחקני ההתקפה ותוך כדי כך לטשטש עד כמה שאפשר את נקודות התורפה.

הכוונה שללא תלות בעמדת השחקן, כל שחקן יכול להיות מרכז ההתקפה. לדוגמא: אם במשחק נתון מתברר שדווקא לטייט אנד יש יתרון ניכר (בכוח או מהירות) על השחקן שמונה לחסום אותו, אז הולכים על הטייט אנד ולא הולכים בכל מחיר על התופס, שאולי במקרה זה מכוסה דווקא על ידי מגן פינה מעולה.

התקפת החוף המערבי דורשת תשומת לב מיוחדת לפרטים קטנים. צריך לשבת ולראות המון הקלטות ולטחון ולטחון את השיטה. כמו כן, מכיוון שמדובר בשיטה כוללת ולא במערך מסוים, חובה ללמד את השיטה לכלל שחקני הסגל כבר מהיום הראשון של מחנה האימונים.

קצב משחק ותזמון הם גם חלק מאוד חשוב בהתקפה מהסוג הזה.
קצב משחק מכיוון שההתקפה רוצה להכתיב להגנה. קצב משחק מואץ משבש ומבלבל הגנות.

עוד מרכיב מכריע בשיטה הוא התיזמון, מכיוון שהתקפת החוף המערבי היא התקפה שמטרתה צימצום הסיכון, אחת הדרכים להפחתת סיכון זה תיזמון. קווטרבק שמשחרר מהר את הכדור לאחד מהתופסים מפחית את הסיכון להפלתו או לעבירה של אחד משחקני קו ההתקפה שיתפס על תפיסה של שחקן קו הגנה. כשהתקפת החוף המערבי עובדת כמו שצריך, מקרים כאלה כמעט ולא קורים.

רוב מהלכי ההתקפה הם מהלכי תיזמון בין הקווטרבק ותופס. כל שחקני המפתח בהתקפה חייבים לקרוא את ההגנה לפני ואחרי שחרור הכדור ולהתאים עצמם למה שהם רואים.

בעזרת היסודות הללו הופכת התקפת החוף המערבי להתקפה רב גונית שמאוד קשה להגן מפניה. במיוחד אם הקבוצה מיומנת בביצוע והסגל מתאים בכישוריו לדירשותיה.

אז איזה שחקנים דרושים לנו בכדי להריץ או לנסות להריץ התקפה כזאת ?

* קווטרבק, חייב להיות מנהיג רגוע בכדי להוביל את ההתקפה. חייב להיות מאוד מדוייק. הוא צריך לקרוא במהירות את ההגנה ולהתאים עצמו למה שהוא רואה.

בניגוד להתקפה רגילה, פה חוזק הזרוע לא חשוב כל כך, הדגש הוא על דיוק ורגש. עם זאת, הקווטרבק כם חייב להיות נייד במידה סבירה, כדי שאם ההגנה מקיעה את כל משאביה בכיסוי תופסים, יהיה באפשרותו לנצל את המרווח הנוצר ולהשיג יארדים בעצמו.

* תופס, בראש ובראשונה חייב לרוץ בתבניות מאוד מדוייקות. הוא גם צריך לדעת לקרוא את ההגנה להתאים את תבנית הריצה שלו על פי מה שהוא רואה. הוא חייב ליצור הפרדה בינו לבין המגן שלו וזאת על מנת ליוכל להשיג כמה שיותר יארדים אחרי התפיסה. מכיוון שרבות מהמסירות הן למרחק קצר יחסית, הרי שההתקפה הזאת בנוייה על מספר יארדים שמשיגים לאחר תפיסה.

רץ אחורי וטייטאנד חייבים להיות מסוגלים לקרוא את ההגנה ולמצוא את החור. וכמובן לתפוס את הכדור הקריטי באמצע ההגנה.
ברוב המיקרים הרץ או הטייטאנד משמשים כמפלט לקווטרבק כאשר המטרה הראשית מכוסה. אבל כאמור, במקרה שלאחד מהם יש יתרון ניכר על החוסם שלו, מרכז ההתקפה יכול וצריך לעבור אל אותו שחקן.

בהתקפת החוף המערבי, חוכמת משחק ומוסר עבודה חשובים מכישרון אתלטי טהור.

בין אבני היסוד של שיטת וולש בניינרס ניתן למצוא את הקווטרבק ג'ו מונטנה והתופסים ג'רי רייס ודווייט קלארק. אף אחד משלושתם לא היה האתלט הטוב ביותר. מונטנה היה איש ממוצע בגודלו בעל עוצמת זרוע בינונית. רייס וקלארק לא היו אצנים מהירים במיוחד, אך לשלושתם היתה המון חוכמת משחק. רייס וקלארק ידעו פעם אחר פעם ליצור הפרדה בינם לבין המגן, להשתחרר וברגע שראו אור לא ניתן היה לתפוס אותם.

מראשית השיטה ועד ימינו, השיטה רק הולכת ומתפשטת ברחבי הליגה. מעגל המאמנים שמטיפים בזכות השיטה רק גדל (במיוחד מאז שדור העוזרים שטיפח וולש הפך לדור מאמנים ברחבי הליגה), ונראה שהמגמה רק צפויה להימשך.

לסיום, להלן רשימה (חלקית) של קבוצות בליגה המשתמשות כיום בגרסה זו או אחרת של התקפת החוף המערבי:

גרין ביי פאקרס
סן פרנסיסקו 49
ניו יורק ג'איינטס
פילדלפיה איגלס
דטרויט ליונס
דנבר ברוקנקוס
סיאטל סיהוקס
ניו יורק ג'טס
טאמפה ביי באקנירס
אוקלנד ריידרס

אז בפעם הבאה שתראו קבוצה מוסרת שלוש פעמים רצוף למרחק של כחמישה יארד בכל פעם, תוכלו להניח שהיא חייבת את הפילוסופיה ההתקפית שלה לאדון אחד לבן-שיער שלקח קבוצה אפורה והפך אותה לאגדה בכל העולם.