אולי קובי חסן יממש את הפנטזיות

בתור אוהד מכבי נתניה מהשנתון הלא נכון, באמצע שנות העשרים, האליפות הראשונה שלך היא זיכרון מופשט מגיל גן חובה. עם השנים מתברר שהיתה זו האליפות האחרונה, אבל ההדים מסרבים להניח לך. מה שנותר לך לעשות כמתבגר זה לחגוג את הנוסטלגיה, ולגדול עם דבקות קיצונית ביומרה האסתטית של הכדורגל; אתה מתנתק קצת מהפוקוס על המציאות, ובוחר לבטל את חיי אמצע הטבלה כעניין חסר תוכלת; אתה מתחנך על זה שרונן גבאי הוא גאון; שמשה גלאם הוא החיים הטובים. קשה לך להתחבר להיי-טק. זה אם אתה סתם אוהד. או.קי, אז אין לך עבודה קבועה גם היום - איך תהיה, עם המודל שלך היה דוד פיזנטי - ואתה יודע שנדפקת קצת עם הפנטזיות. אבל מה קורה אם אתה גם אוהד מכבי נתניה מהשנתון הלא נכון שגדל עם המטען הזה, וגם שחקן כדורגל? נגיד, אם קוראים לך קובי חסן? יכול לצאת ממך משהו?

בפעם הראשונה שאתה רואה את קובי חסן בבוגרים של מכבי נתניה, אתה משפשף את העיניים. על הדשא עולה שחקן עם גרוב של דיסקו, אלגנטי כמו בלרינה, קטן וזריז, שמביא מסירות חכמות בשיגעון. הכל עטוף אצלו בגינונים של כוכב נעורים מהטיילת. הוא לא שייך לכאן ועכשיו, אתה אומר לעצמך, זה מהפוסטרים של נתניה האמיתית. ואכן, לא חולפות אלא כמה דקות והמאמן כבר שולח את קובי חסן לספסל. אחרי שנתיים אתה מוצא את הכישרון הגדול של הדור במדי מכבי שעריים. ככה נראות בדרך כלל פנטזיות הכדורגל של אוהדי נתניה מהשנתון הלא נכון. זהו גם הסיפור על קובי חסן, שמקבל העונה את הצ'אנס להוכיח שעדיין יש לפנטזיות האלה סיכוי.

קבוצת הנוער של מכבי נתניה בעונת 96/7 הציגה לראווה את מחזור הכדורגלנים הכי מרשים שהיה למועדון מאז תם תור הזהב ועד היום. נתניה תמיד גידלה שחקנים, גם כשמחלקת הנוער שלה היתה מפורקת, את "הצעירים של נתניה": אלו שמגיעים בהמוניהם לאולימפית, אבל רק עד לאולימפית. הקבוצה עם אורי אוזן, לירון וילנר, שלומי דהאן, עמוס סאסי וישראל זויטי היתה יוצאת דופן גם במונחים נתנייתים, והיא זכתה באותה השנה באליפות הליגה לנוער. עושה המשחק בקישור ההתקפי, הכוכב, וקפטן הקבוצה, היה קובי חסן. מאז גיל הילדים חסן היה הקפטן של נתניה. קובי בלדב אומר ש"בנתניה ניבאו לקובי כל השנים עתיד מזהיר. הוא היה שחקן מבטיח ואמור היה להוביל את המועדון הלאה. הוא היה כישרון ענק, אבל במעבר לבוגרים משהו אצלו התפספס. זה הרבה בגלל האישיות שלו, זה הוא היה אשם: הוא תמיד הרגיש מקופח, כמו איזה כוכב גדול, והוא לא שתק. הוא פשוט שכח שצריך לעבוד קשה".

קבוצת הבוגרים של נתניה היתה בליגה הארצית כשהמחזור של חסן הוקפץ. במהלך העונה הראשונה שלו חסן שולב מדי פעם במשחקים, כמחליף; היו ניצוצות, ראו את הטאץ' הלא נורמלי של חסן בכדור, אבל החסרונות שלו בלטו כמו היתרונות שלו: לקובי חסן מידות גוף זערוריות. מדי פעם הוא נצפה ליד מאבק כוחני על כדור טועה, אבל זה היה הכי קרוב שהוא הגיע לעבודת הגנה. כשהכדור אצלו הוא עשה איתו מה שרק רצה, כשהכדור היה במקום אחר קשה היה לזכור שהוא רשום בטופס המשחק.

כשאורי מלמיליאן הגיע לנתניה המצב לא השתפר. חסן, במקום להיות משותף יותר, בדרך להגשמת ההבטחה, ראה עוד פחות דשא. הוא התקשה להבין למה כדורים לא עוברים דרכו כמו שהוא אוהב ורגיל, וזה עוד כשהוא ישב על הספסל. היה ברור שמשהו לא עובד כאן, אבל חסן בחר להישאר בנתניה, אפילו על תקן של אוהד, בשביל להיות חלק מהעלייה של המועדון לליגה הראשונה. כדי להיות שם כשהחגיגות חוזרות לעיר ולקפוץ למזרקה בכיכר העצמאות. אורי מלמיליאן אומר ש"קובי אף פעם לא השלים עם זה שהוא בחוץ, ואני הלכתי עם הראש שלו, כי הוא צדק; טענתי שהוא חייב ללכת למקום אחר לשחק כדורגל. בגיל צעיר הוא לא יכל פתאום להיכנס להרכב בתפקיד הפליימייקר במכבי נתניה, ולהיאבק מול שחקנים הרבה יותר מנוסים. מצד שני, הוא היה חייב להרגיש כדור. תשמע, קובי זה שחקן שגומר משחק בדקה: בעיטות עונשין, ראיית משחק, שתי רגליים, יש לו דברים פנטסטיים. אני מאמין שרק עזרתי לו בקריירה". קובי חסן הושאל לשעריים מהליגה השלישית. "נתתי שם גולים בדקות ה-90, מצבים נייחים, דברים שלא דורשים כוח פיזי להתמודד עם הליגה", מספר חסן, "שיחקתי והיה לי כייף".

בקיץ שאחרי חווה חסן את מה שיהפוך עבורו לריטואל מתסכל: הוא ניסה את כוחו שוב בנתניה, אבל כבר לא נמצא לו מקום בסגל של הקבוצה. כלומר, כל מאמן מאז הציע לו בפגרה להישאר ולנסות, רק שיידע שלא בונים עליו. ברור היה לכולם שמדובר בשחקן טוב, הבעיה היתה שקובי חסן הוא יותר מזה. הוא פליימייקר בעידן שאין בו כבוד לפליימייקרים, הוא בא עם רשימת דרישות כשעדיין לא הוכח שהוא יותר משחקן קטרגל. הנה, עם הזמן גם סאסי ודהאן התאיידו, וילנר התנדף, רונן בדש נעלם. למה לבנות על דווקא על הפרימדונה הכי גדולה? עובדה שמי שכן נהיה שחקן מהחבורה הצעירה של פעם היה דוקא המתמיד, האפור, אורי אוזן.

חסן מצא את מקומו כשחקן ליגה שנייה מן המניין בהפועל רמת גן. "לקח לו קצת זמן להתאקלם", מספר מאמן הקבוצה אלי כהן, "ובכלל, היו אצלו הבדלים גדולים ביכולת בין משחקים. הוא לא שחקן למלחמות. יש לו נשמה של ילד קטן: הוא בחור מקסים, רגיש מאוד וצריך להתייחס אליו אחרת מלכל שחקן, בלי צעקות. אבל רוב הזמן קובי היה פשוט מצוין. כשקובי בפורמה, אתה נפעם. מה שהוא עשה אצלנו בסיבוב השני היה מטורף, הוא הבקיע צמדים ארבעה משחקים ברציפות, ועוד שישה משחקים שער כל משחק. הוא הביא אותנו מהתחתית למקום הרביעי. יש לבחור הזה כישרון מיוחד ברגליים. הוא אחד מבועטי הכדורים החופשיים הכי הטובים בארץ. זה אחד הכישרונות הגדולים, והוא עדיין יכול להיות שחקן מוביל בארץ".

"אלי כהן אמר לי 'תעשה מה שאתה רוצה'", כך רואה חסן את התקופה ברמת גן. "הוא נתן לי את המפתחות של הקבוצה, כשאני הייתי רק בן 21, וסוף סוף יכולתי לעשות באמת מה שרציתי גם בבוגרים. לפעמים הייתי לוקח את הכדור מהשוער ומתחיל התקפות, כמו בשכונה".

אבל אין הרבה מאמנים כמו אלי כהן. בעונה שלאחריה הגיע לרמת גן מוטי איווניר, האחרון שיש לו כוח לפנטאזיסטים. חסן הושבת. בעונה האחרונה לקח אותו אייל לחמן למכבי הרצליה. לחמן: "בהקשר של קובי חסן צריך להבין: מדובר בסופרסטאר. הוא שחקן שאפילו הייתי אומר שלא מתאים לארץ. אני ניסיתי ללמד אותו לשחק בצורה שמאפיינת ליגת על, לא כמו בהפועל רמת גן, שם הוא היה חופשי. ניסיתי להראות לו איך גם קובי חסן יכול לשחק קבוצתי. זה לא בא לו טבעי, זה עניין מנטלי בעיקר, וחלק מהלימוד היה דרך הספסל. חבל לי שלא נהניתי ממנו מספיק, אבל אני מאמין שהשנה האחרונה עשתה לו טוב. הוא יכול להגיע הכי רחוק בכדורגל הישראלי, קובי חסן הוא מסוג השחקנים שנכחדו".

טוב נו, כמה זמן אפשר לחיות על שמועות על פוטנציאל וקומפלימניטים בלי לעשות את זה באמת? בריביירה של נתניה, ברוך השם, לא חסרים כאלה שעשו מזה קריירה. וקובי חסן הוא באמת קלאסיקן נתנייתי: "אומרים על כדורגלן, שאם הוא יציב אז הוא שחקן טוב. ככה מגדירים כדורגלן. מה אני יכול לעשות, מה שאני נהנה ממנו זה כדורגל יפה. אני לא רוצה להיות בורג, להיות סתם מישהו".

אז ככה, סמנו לפניכם: יכול להיות שזה יקרה העונה. בנתניה נורא רוצים להאמין שמשהו השתנה אצל קובי חסן. בשנה האחרונה הוא גם התארס ו-ויתר על מסיבות ההאוס, וגם פתח עסק - את פיצוציית "הקופסה" בשמואל הנציב. בלדב מספר שבפתיחת האימונים של הקבוצה, לשם הגיע חסן כמדי קיץ, עם קשת בשיער, רק כתחנת מעבר החוצה, הוא היה רציני כמו שלא ראו אותו אף פעם. מאז הוא אחד הבולטים בהכנות לליגה. גילי לנדאו החליט שהוא רוצה לקחת צ'אנס עם חסן. חסן החליט שהוא מוכן למאבק. גם אם זה אומר שהוא יתחיל כמחליף, באגף ימין, וישאיר בצד את התאווה לשלו לנהל את כל העולם מאמצע המגרש.

הוא יושב בערב, אחרי האימון, בקופסא הפרטית שלו, ואומר: "כל יום אני רק אומר תודה על זה שאני שוב בקבוצה, ומתפלל שזה לא יגמר. אני קורע את עצמי עכשיו. התחלתי גם לעבוד על הגוף. הציפיות? אתה יודע, לתת כמה גולים יפים, איזה גול גדול שיזכרו, שנוכל ליהנות".

"הוא לא יוכל שלא לרוץ אצלי", מבטיח גילי לנדאו, "הוא בא אחרי שתי עונות גרועות, עוד עונות ספסל שלו, אבל אני אוהב לקחת שחקנים על הקרשים. הוא גם רואה מה קרה פה עם הצעירים בעונה שעברה. יש לקובי כישורים טכניים יוצאי דופן על שטח צפוף, דימיון, ראייה מרחבית ומסירות כל כך מתוחכמות ששחקנים מתקשים להבין אותן. הוא הולך לקבל את ההזדמנות שלו".

תשמעו, יכול להיות שזה עוד סיפור שלא ייצא ממנו כלום. יכול להיות. אבל בשביל הצ'אנס שזה כן יידבק, שווה היה לסחוב עד היום את השריטות שיש לך בראש כאוהד של מכבי נתניה.