לפעמים, גם כוכבים צריכים להגיד שלום

פרישה היא רגע כואב עבור כל ספורטאי, על אחת וכמה עבור מי שהיה כוכב. חלק יתגעגעו לתהילה, להערצה של ספורטאים צעירים ושל בני נוער. חלק יתגעגעו למשחק עצמו, למתח, למאמץ, לזיעה בחדר הלבשה ולאתגר המתמיד. המעבר מחיים של ספורטאי פעיל לעולם שבחוץ הוא לא קל ולכן רבים דוחים את רגע הפרישה עוד ועוד, נאחזים בעבר המפואר, כשהם מסרבים להכיר בהחלשות גופם.

ב-NBA, כמו בכל ליגה מקצוענית אחרת, רוב השחקנים פורשים כאשר "נגמר להם הסוס". נכון, יש את האלה שהחיים מחליטים עבורם: לן ביאס, דראזן פטרוביץ' ורג'י לואיס שמתו בגיל צעיר או בובי הארלי שנפגע בתאונת דרכים ולא חזר להיות אותו השחקן. פרדראג דאנילוביץ', לעומת זאת, החליט לפרוש בגיל צעיר כי לא ראה אתגרים נוספים בכדורסל. יש כאלה שמסתבכים בפלילים, יש כאלה שמאבדים את החשק לשחק, אבל הרוב פורשים פשוט כאשר גופם כבר לא יכול לעמוד במאמץ שדורש הספורט המקצועני.

ועם זאת, נראה לי כי אפשר להבחין בין ארבע קטגוריות של פרישות ממשחק, ואותן, יחד עם שחקנים בולטים בכל קטגוריה, אסקור כאן.

זוכרים את הפרק מסיינפלד, שם החבר'ה מדברים על הפרישה בשיא? בספורט המקצועני הדבר נדיר יחסית, ואצל כוכבים גדולים אולי לא מתקיים אף פעם במאה אחוז, אבל היו שחקנים שעזבו כאשר היו עדיין שחקנים מובילים בקבוצותיהם ובליגה. בתודעת האוהדים הם נשארו צעירים ויעילים לנצח. שניים כאלה הם צמד ה"לארים" - בירד ונאנס. מייקל ג'ורדן נראה היה כמי שיהפוך לדוגמה האולטימטיבית לכוכב שעוזב בשיא, עם הפרישה ב-93' לאחר שלוש אליפויות, אבל איך הסיפור שלו נגמר אנחנו יודעים.

לארי בירד - לארי בירד הוא אגדה, שכבר מילאה ספרי כדורסל. כנראה הסמול-פורוורד הגדול בכל הזמנים והשחקן הלבן הטוב אי-פעם ובלי שום ספק אחד הקלעים הגדולים שידע המשחק. בשנים הבריאות שלו היה בירד השחקן הטוב בליגה, MVP שלוש שנים רצופות (לדעת רבים היה צריך לזכות גם בפעם הרביעית ברציפות ב-1986/87: הוא קלע 28.1 נק', הוריד 9.2 ריב', מסר 7.6 אס' והוביל את סלטיקס הפגועים עד לשישה משחקים מול הלייקרס בגמר; אבל הבוחרים אמרו כנראה די, ונתנו את התואר למג'יק בפעם הראשונה). עופר שלח כתב פעם כי ראשו של לארי ג'ו בירד עבד מהר יותר משל כל שחקן אחר וההחלטה שלו הייתה תמיד נכונה. מה שבירד הבין בלי לראות, אחרים קלטו רק אחרי הילוך חוזר ואיטי.

עד שנת 1988 הוא נתן ממוצעים מדהימים של כ-27 נקודות עם 10 כדורים חוזרים, 6.5 אסיסטים וכמעט שתי חטיפות למשחק וגם זכה בשלוש אליפויות. בעונת 1988/89 הוא נפצע והממוצעים שלו ירדו, אך הוא התאושש ועל עקבים מרוסקים וגב כואב נתן שלוש עונות יפות של כ-22 נקודות, 9 ריבאונדים ו-7 אסיסטים למשחק. בסוף עונת 1991/92 לארי כבר היה בן 36. הסלטיקס הזדקנו ונחלשו וחשוב לא פחות - גם מג'יק ג'ונסון, שנדבק בנגף האיידס, פרש בתחילת אותה עונה. בלי הכוכב השחור מהוליווד, הפועל הלבן מן "הבוסטון גארדן" כנראה הרגיש שהגיע הזמן להמשיך הלאה. הווינר הענק הזה לא יכול היה להפוך לשחקן שולי, וכאשר הרגיש שלא יוכל להיות בטופ של הטופ, העדיף לנגיד שלום ולראות את חולצתו עולה אט-אט למרומי "הגארדן", שם היו תלויים 16 דגלי האליפות של הירוקים-לבנים, ששלושה מהם רשומים על שמו.

לארי נאנס - מוכר (וגדול) פחות, אבל בזמנו היה מטובי הפאוור-פורוורדים בליגה. חזק, מרחף, קולע וחוסם. שחקנה של פיניקס סאנס בשנים 88-1983 ושל קליבלנד קאבלירס מ-1988 ועד פרישתו ב-1993 בגיל 32. בשתי הקבוצות נתן מספרים מרשימים של כ-19 נקודות, 8.5 כדורים חוזרים ו-2.5 חסימות. בעונת 1992/93 חלה ירידה קלה בתפוקתו - 16.5 נק', 8.7 ריב' ו-2.57 חס' למשחק.

הירידה לא היתה דרמטית אבל לארי, אחת "המטריות האוויריות" הטובות אי-פעם, הרגיש שהספיק לו. הוא פרש בהיותו שחקן מוביל וכוכב, חלק מהטריו הנהדר פרייס-נאנס-דוהארטי ופקטור חשוב מאוד במאבקי המזרח של שנות השמונים המאוחרות ותחילת שנות התשעים.

חלק משחקנים פורשים כאשר מגלים כי הם כבר לא כוכבים גדולים כפי שהיו. פתאום הם סטארים רק בשמם. הדעיכה, שהתחילה שנה או שנתיים קודם הופכת לבולטת יותר ואז הם מחליטים שקריירה יפה צריכה להסתיים בצורה מכובדת ופורשים לפני שהם הופכים לעוד כדורסלנים מהשורה.

אייזיאה תומאס - תומאס היה מנהיגה הבלתי מעורער של חבורת הבד-בויז מדטרויט, שזכתה בשתי אליפויות רצופות ב-1988/89 וב-1989/1990. אייזיאה היה השחקן הכריזמטי ביותר בחבורה המוזרה שהדריך צ'אק דיילי להישגים גדולים. רכז מהיר בעל יד נהדרת, מוסר מעולה ובעל חיוך מהנפלאים שידעה הליגה. את הפיסטונס של אותן השנים אפשר היה לאהוב או לשנוא - ואני אהבתי את הקבוצה שמנהיגה חרט על דגלו את ה"אנטי", את גישת ה"קונטרה מונדום" של כל העולם (והקומישנר והשופטים) נגדינו.

בשנות השמונים אייזיאה הפיק מעצמו כ-19 נקודות עם כמעט 10 אסיסטים למשחק. בזמן שמייקל לקח את שלושת האליפויות הראשונות שלו, תומאס המשיך להנהיג את הלוחמים מדטריוט, אבל הגיל החל לתת את אותותיו והממוצעים שלו ירדו לכ-17 נקודות ו-8 אסיסטים למשחק. הוא עדיין היה שחקן מוביל וכוכב, אבל אחרי עונת 1993/94, שבה נחלש ותרם "רק" 14.8 נקודות עם 6.9 מסירות לסל, תומאס החליט לפרוש. הוא הרגיש שגופו בן ה-33 אינו מהיר וחזק כמו עשור לפני כן,הוא הרגיש שמיצה את עצמו בכדורסל וכי הכסף שעשה יספיק לו לכל חייו. הוא חייך בפעם אחרונה ונעלם לתוך האפילה.

צ'ארלס בארקלי - סר צ'ארלס הוא אולי הדמות הצבעונית ביותר בתולדות הליגה (ובוא נשים רגע את רודמן בצד). בארקלי היה שחקן שחרג מההגדרות המקובלות של המשחק - 194 ס"מ שהרגישו כמו הרבה יותר ושילבו בצורה ייחודית עוצמה פיסית, ניתור, מיקום וחוש נדיר לריבאונד, יכולת הובלת כדור, מסירה ואפילו קליעה מבחוץ. אי אפשר היה לשמור עליו - "הנסיך" היה חזק מדי עבור הגארדים ומהיר מדי עבור השחקנים הגבוהים. כוכב ענק על המגרש, כוכב ענק גם מחוצה לו - בדרן, חביב הקהל, אורח קבוע בטוק-שואוז, בלאגאניסט לא קטן וגם הפה הכי גדול בארה"ב, אחד שהיה אומר כל מה שהיה חושב. שום פוליטיקלי-קורקט, שום מסרים לילדים טובים. אדם אמיתי בחוץ ופייטר ענק על הפארקט.

עד כמה היה סר צ'ארלס גדול? הממוצע רב שנתי שלו בין השנים 1996-1987 היה 24.7 נקודות ו-11.8 כדורים חוזרים, כאשר את עונתו הטובה ביותר מבחינה סטטיסטית לפחות, הוא נתן ב-1992/93, עם 25.6 נקודות, 12.2 קרשים ו-5.1 חלוקות למשחק. מישהו מכיר עוד שחקן בגובה של 194 ס"מ שקטף כל כך הרבה כדורים בעידן המודרני? Round mound of rebound קראו לו. באותה עונה מופלאה, אגב, אסף ברקלי תואר MVP, הגיע לגמר NBA במדי השמשות מפיניקס, אבל נכנע לג'ורדן בשישה משחקים. בשנים 1999-1997 הוא עדיין נתן מעצמו כמעט 17 נקודות עם 12.4 ריבאונדים במדי יוסטון רוקטס, אבל עונתו האחרונה (1999/00), בה נתן 14.5 נק' עם 10.5 ריב' הסתיימה אחרי 20 משחקים בעקבות הפציעה.

בסיום אותה עונה סר צ'ארלס הודיע על הפרישה. הוא פרש כמו שהבטיח בראיון לעיתונאי שנתן כמה שנים קודם לכן, בו אמר "אני עדיין אול-סטאר, אבל רק בשם. בקרוב כבר לא אוכל לתת את כל כולי, ואז אפרוש. איני רוצה להיות שחקן בינוני". כרגיל, "הנסיך" עמד מאחורי המילים שלו.

זוהי קטגוריה של שחקנים שהיו כבר מעבר לשיא אך עדיין היו בורג חשוב בקבוצתם. בדרך כלל הם פינו מקום לכוכבים צעירים יותר והפכו להיות שחקנים משלימים או רול-פליירס (שחקנים למשימות ספציפיות). חלקם רצו להרוויח עוד כמה מיליוני דולרים, חלק פשוט אהבו את המשחק והיו כאלו שפשוט נקראו לדגל כאשר קבוצתם הזדקקה להם.

קווין ג'ונסון - חבר של כבוד בחמישיית השחקנים הכי מהירים בתולדות הליגה, אולי המהיר מכולם. קיי-ג'יי נע על המגרש כמו רוח, שחקן עם ראיית משחק נהדרת ששייט לו במהירות של שמונים קמ"ש ושרף את השומרים הטובים ביותר. הנתונים לא משקרים: בין השנים 1997-1989 הבחור תרם כמעט 20 נקודות ויותר מעשרה אסיסטים למשחק. בעונתו הטובה ביותר (1989/90) הוא קלע 20.4 נק', חילק 12.2 סוכריות, קטף 4.2 ריבאונדים וחטף 1.67 פעמים במשחק. בעונת 1997/98, בעקבות פציעה, נתוניו ירדו בצורה דראסטית - 9.5 נקודות ו-4.9 אסיסטים למשחק.

קיי-ג'יי החליט שהספיק לו ובגיל 32 תלה את נעליו. אבל אז, בעונת 1999/00 ג'ייסון קיד, הרכז הפותח של הסאנס, נפצע והשמשות קראו לג'ונסון "להציל את המולדת". אחרי שנתיים ללא כדורסל, הוא חזר לשישה משחקים ועזר לסאנס עם 6.7 נקודות (באחוזים נהדרים) וארבעה אסיסטים למשחק ב-19 דקות בלבד. נכון, השנה הזאת לא הוסיפה לרזומה המפואר שלו, אבל קיי-ג'יי העדיף לחזור בתור רול-פלייר לתקופה קצרה על מנת לסייע למועדונו האהוב, ואז לעזוב סופית.

דני איינג' - אולי הבכיין הכי גדול שהכירה הליגה. תמיד צודק, אף לא עושה עבירות, מנדנד לשופטים. בקיצור, מעצבן וחוצפן עם תעודות. אבל גם סלטיק אמיתי. ווינר. לוחם ללא פשרות. חכם ופיקח. נותן מעצמו מאה ואם צריך גם מאה ועשרה אחוזים. סלטיק בכל רמ"ח איבריו.

מי שראה אותו מתעתע במייקל ג'ורדן (אחד השומרים הטובים שידעה הליגה) מבין על מה אני מדבר. בחור לבן, צנום, אבל זריז וחוצפן. קרוס-אובר, תנועה מטעה, הרמת יד כאילו לזריקה וליי-אפ מעצבן על האף של "הוד-אוויריותו". חלק מהחמישייה המבריקה של הסלטיקס בשנות השמונים, יחד עם די-ג'יי, בירד, מקהייל ו-"צ'יף" פאריש. בקבוצה שכזו, עם מוציאים לפועל נפלאים, לא צריך לקלוע יותר מכולם. ואיינג' גם לא ניסה. ממוצעיו בשנות השמונים הראו על 14 נקודות עם 5.5 אסיסטים. עם המעבר לקינגס, שם שיחק שנתיים מ-1988 ועד 1990, הוא לקח את המושכות לידיו והעלה את תפוקתו ל-18.5 נקודות ו-6.2 אסיסטים. אבל הקינגס היו חלשים, ולאיינג' הווינר חסרו מאבקים על אליפות. הוא לא ביקש לקלוע הרבה ולא ביקש להיות הכוכב הגדול - הוא רצה להילחם על התואר. אז הוא עבר לפורטלנד של קלייד דרקסלר וגם שם שיחק שנתיים עם מספרים צנועים באופן יחסי: 10.2 נקודות ושלושה אסיסטים למשחק בפחות מ-20 דקות. אבל ג'ורדן מנע ממנו תואר בשישה משחקים בגמר של 1992. אז הוא עבר לפיניקס והיה לחלק אינטגרלי בקבוצה משוגעת ומבריקה עם ברקלי, קיי-ג'יי, מארלי ותום "אפס-מארבע-עשרה-מהשדה-מול-ברצלונה" צ'יימברס. שוב שנתיים, ושוב מספרים לא מבריקים: 10.5 נקודות ו-3.5 אסיסטים למשחק. ושוב ג'ורדן, ושוב שישה משחקים, ושוב דני איינג' נשאר בלי תואר. איינג' הוא דוגמא לכוכב שבחר להיות שחקן משלים ולשחק בשביל לנצח. כאשר נכשל פעמיים בניסיון לזכות בטבעת מחוץ לבוסטון, הוא פרש. וכמו סלטיק אמיתי, הוא גם הפך למאמן מבריק, אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי.

ג'יימס וורת'י - וורת'י היה סמול-פורוורד נהדר. שחקן קלאצ' אדיר שזכה לכינוי "ביג גיים ג'יימס" ונבחר השנה להיכל התהילה. אלוף NBA שלוש פעמים (1985, 1987, 1988), MVP של סדרת הגמר ב-1988 ושבע פעמים אול-סטאר. הצלע השלישית בשואו-טיים של הלייקרס, 206 ס"מ של כוח, ניתור ומהירות. עוד תוצר משובח של אוניברסיטת צפון-קרוליינה.

בין השנים 1992-1986, תרם וורת'י כ-20 נקודות (וזאת בקבוצה עם קארים, מג'יק וסקוט) ושישה ריבאונדים למשחק. דהירתו על הקווים וסיומת יעילה מעוד מסירה של מג'יק נכנסו לקלאסיקה של המשחק, כמו גם הדאנקים שלו ביד שמאל. בעונת 1992/93 ובעונה שאחריה הוא הפך לשחקן משלים בלייקרס הנבנים מחדש וקלע 14.9 ו-10.2 נקודות בהתאמה. ממעמד של כוכב הוא עבר להיות שחקן משלים ובגיל 33, לפני שהקריירה שלו תדעך לגמרי, הוא פרש.

בני אדם, לפחות מבחינה פיזית ובניגוד ליין, לא משביחים עם השנים, זאת עובדת חיים. נכון, חלק גם בגיל 41 נראים טוב יותר ממרבית יריביהם (ע"ע ג'ון סטוקטון) אבל הרוב משכיחים לגמרי את עברם הנפלא. הם מחממים ספסלים, נודדים בין קבוצות וזוכים לדקות משחק מעטות. מי הם השחקנים הבולטים בקטגוריה זו ומדוע הם לא פורשים?

מוזס מלון - ביג מוזס היה אלוף NBA ב-1982, 3 פעמים MVP, סנטר אימתני ודורסני. הממוצעים שלו מדברים בעד עצמם - בשנים 1987-1979 רשם 25.5 נקודות ו-14 כדורים חוזרים למשחק, כאשר את עונתו הנפלאה ביותר הוא נותן ב-1982, שנה שבה זכה באליפות עם פילדלפיה (שבה שיחקו בין היתר דוקטור ג'יי ומוריס צ'יקס). באותה עונה הוא תרם 31.1 נקודות ו-14.7 קרשים למשחק וכאשר נשאל מה יהיה בפליי-אוף, ירה את אחד המשפטים המוכרים של כל הזמנים "פו, פו אנד פו", כאשר הוא מתכוון לכך שהסיקרס לא יפסידו ולו פעם אחת. הענק הזועף טעה - הם הפסידו משחק אחד בחצי גמר ודרסו את הלייקרס 0:4 בסדרת בגמר.

בשנת 1988 הוא עבר להוקס וחלה ירידה במספריו - בשלוש השנים הבאות הוא תרם כ-20 נקודות ו-11 ריבאונדים למשחק. בסוף עונת 1989/90 הוא כבר היה בן 35, אבל הכסף התחיל לדבר חזק, ומוזס גילה כי הוא מרוויח בשנה אחת יותר מאשר בשנתיים או שלוש בימיו הטובים, אז שולמו לשחקנים סכומים מצחיקים (בקנה מידה עכשווי). אז הוא המשיך לשחק עד גיל 40, כאשר בעונות האחרונות שלו הוא תורם כ-4 נקודות ו-4 ריבאונדים למשחק בלבד. משחקן שדרס את קארים, חאכים ואת יואינג, לא נשאר משהו שמזכיר את המפלצת האימתנית של שנות השמונים. מלון הפייטר סירב להיעלם בשקט לתוך החשיכה, אבל חוץ מהכסף שעשה, שנות התשעים היו בזבוז גדול עבור אחד משחקני הציר הגדולים אי-פעם.

חאכים אולאג'ואן ופטריק יואינג - שניהם נכנסו לרשימת החמישים השחקנים הגדולים של כל הזמנים. שניהם נמנים על עשרת הסנטרים הטובים בהיסטוריה. שניהם נתנו שנים נפלאות, שניהם שברו שיאים, ושניהם נשארו בליגה כמה שנים מיותרות.

חאכים "החלום" אולאג'ואן הוביל את הרוקטס לשתי אליפויות (1993/94 ו-1994/95). הוא חסם יותר זריקות מכל שחקן אחר בהיסטוריה. היה ה-MVP של הליגה בשנת 1994, אז הפיק מעצמו 27.3 נקודות, 11.9 כדורים חוזרים ו-3.71 חסימות למשחק. אבל השנים האחרונות שלו בליגה לא תרמו לתהילתו: בין 2000 ל-2002 הוא תרם כ-10 נקודות ו-6 כ"ח בלבד ונראה לעתים כמשוטט ללא מטרה בקבוצה הגוועת של הראפטורס.

פאטריק יואינג היה המנהיג הבלתי מעורער של הניקס במשך 15 שנה. רבים קראו לו לוזר, אבל אני אהבתי את השחקן הנפלא הזה שתמיד הפיק מעצמו את המקסימום ונתן את נשמתו עבור הקבוצה מניו-יורק. לרוע מזלו, השנים הגדולות שלו חסו בצל פריחתם של דטרויט ושיקגו הגדולות שחסמו את דרכו של פאטריק לתואר. כאשר פרש מייקל, הניקס הצליחו סוף-סוף להגיע לגמר, אבל כשלו מול הרוקטס של חאכים, שהיו אז בשיאם. בין השנים 1997-1985 ממוצעיו של יואינג היו: 23.6 נקודות, 10.4 כ"ח ו-2.76 חסימות למשחק. אחד הקלעים הטובים בליגה מחצי המרחק, יואינג התחיל להיחלש בהדרגה, עבר לסיאטל ואז לאורלנדו, שם הפך לנער המגבות הגבוה והיקר בליגה. הסנטר המקרטע של תחילת האלף השלישי כבר לא היה דומה לאותו אול-סטאר נפלא שסחב את הניקס כמעט לבדם לצמרת.

עתיד דומה מחכה ככל הנראה למספר כוכבים עכשוויים שדועכים אל מול עינינו, אבל מסרבים להיפרד מהמשחק. רוד סטריקלנד, רג'י מילר, סקטוי פיפן, קווין וויליס, גלן רייס. אגע בכמה מהם.

סקוטי פיפן - אולי שחקן ההגנה הגדול של עשרים השנים האחרונות, אבל כבר מזמן לא השחקן שהיה בתקופת הזוהר של הבולס. מאותו סופר סטאר ורסטילי לא נשאר הרבה והוא כבר מזמן לא שחקן של 20 נקודות, 8-9 ריבאונדים, 6 אסיסטים ושלוש חטיפות למשחק. השנה הוא חוזר הביתה, לבולס, שם יסיים את הקריירה שלו, קריירה שלטעמי נמשכת כמה שנים מיותרות, אם כי גם כאן לא יהא מיותר לציין את הגורם הכלכלי - סקוטי הרוויח בשנים האחרונות הרבה (אבל הרבה) יותר מאשר בתקופת הזוהר שלו עם ג'ורדן.

רג'י מילר - רג'י, נשמתה של אינדיאנה ושנוא ליבם של אוהדי הניקס (ושל ספייק לי במיוחד), חתם לפני מספר שבועות על חוזה לפיו יסיים את הקריירה שלו באינדיאנה. מילר בן ה-38 איבד בשנתיים האחרונות מזוהרו ובעונה האחרונה בה סבל מפציעה טורדנית בברך קלע 12.6 נקודות בלבד. כוכב על בתוך וחוץ למגרש, טרש-טוקר בחסד עליון, מטורף על כל הראש - זה היה רג'י מילר, מנהיגה הכריזמתי של הפייסרס. מי עוד קונה מילונים לפני אליפות עולם, על מנת לקלל את היריבים בשפתם? מי עוד עושה תנועת חניקה לכיוונו של ספייק לי, אחרי שקלע עוד שלושה מדהימה לסל של ניקס? מי עוד קולע 8 נקודות ב-17 שניות (נכון, נגד אותם ניקס האומללים) ומטריף את היציעים בתנועות ידיים היסטריות? נכון, הוא עדיין השחקן המפחיד בליגה ברגעי הקלאצ' והוא עדיין קלע העונשין הטוב מאז פרישתו של מרק פרייס, אבל מי שזוכר את רגי' קובר לבדו את הניקס ואת הבולס במטר שלשות מטורף, יעדיף שמילר יפרוש ולא ידעך כמו רבים אחרים, שלא ידעו מתי להגיד את "האסטה לה ויסטה" שלהם.

השתתף בהכנת הכתבה: דמיטרי וולניקוב.