מסורת תשמרו בבית

אחרי שהודחה השנה במפתיע מאליפות אוסטרליה הפתוחה כבר בסיבוב הראשון, אמרה ג'ניפר קפריאטי: "צריכים לבטל את הטורניר הזה או לפחות להזיז אותו. אי אפשר לשחק בחום של 45 מעלות חום. זה לא אנושי, זה מטורף. לא יודעת איך בכלל הצלחתי לעמוד על הרגליים לאורך כל המשחק". כשהעיתונאים הזכירו לה שבאותו טורניר, באותן טמפרטורות פחות או יותר, היא זכתה רק שנה קודם, הסבירה קפריאטי: "זה כנראה בגלל שהטניסאיות מולי התעלפו מהחום...". מי שזוכר את הינגיס בגמר מולה, מבין עד כמה שיקפה התשובה את המציאות.

הטניסאי הבלגי, חאבייר מאליס, כבר הוביל 0:2 במערכות בחצי גמר ווימבלדון 2002 מול הארגנטינאי דויד נאלבנדיאן והיה על סף עלייה היסטורית לגמר הטורניר. אלא שאז נפתחו ארובות השמיים, הגשם החל לרדת ואחרי ששני השחקנים חזרו לשחק, לאחר הפסקה בת חצי שעה, נעלם מאליס לחלוטין ונאלבנדיאן, במהפך מדהים, ניצח 2:3 והעפיל לגמר מול יואיט. מאליס, חנוק מדמעות, אמר במסיבת העיתונאים שאחרי המשחק: "זה הכל בגלל הגשם המחורבן הזה. הוא הוציא אותי לחלוטין מהריכוז ומהמומנטום שהייתי בו...".

ארבעה טורנירי גראנד סלאם מתקיימים במהלך עונת הטניס - אוסטרליה הפתוחה (ינואר), צרפת הפתוחה (רולאן גארוס, מאי), ווימבלדון (יוני) וארה"ב הפתוחה (החל מיום שני הקרוב בפלאשינג מדו בניו יורק). לכל טורניר האפיונים והשגעונות שלו, המוכרים היטב לחובבי הטניס באשר הם.

כאחד שנמנה על האחרונים, מבחינתי כל השנה ושלושת טורניר הגראנד סלאם הראשונים, הם רק הכנה ארוכה ומייגעת לקראת הפלאשינג מדו. שאר הטורנירים בעיקר מתסכלים אותי, לפני שמגיעים לגרסה ניו יורקית - הטורניר השווה ביותר, המעניין ביותר, השנה גם עם סך הפרסים הגדול ביותר, ולא פחות חשוב. עם הכי הרבה כוסיות בקהל (ולמיטב הבנתי, גם לבחורות אין על מה להתלונן).

אבל, כאמור, מכיוון שהתענוג הזה מגיע רק לקראת סוף עונת הטניס, החלטתי לקחת אתכם דרך שלוש החוויות הקשות שעוברות עלי מדי שנה עד לדבר האמיתי.

את סבב הגראנד סלאם שלנו, נתחיל, כמו לוח השנה, במלבורן שבאוסטרליה, ארץ הקנגורו, הקואלה והאבוריג'ינים. כאמור, ג'ניפר קפריאטי היא לא היחידה וגם לא האחרונה שהתלוננה על החום של ינואר באוסטרליה. כשחצי כדור הארץ סובל באותו זמן מסופות שלגים וקור מקפיא, מאוסטרליה המאדים נראה כמו ג'קוזי נעים.

בטורניר האחרון התופעה היתה מתונה יחסית, אבל שנה וגם שנתיים לפני כן, השופטים עצרו משחקים בגלל שהטמפרטורות עברו את רף ה-45 מעלות צלזיוס. מה עושים? פשוט יושבים ומחכים שהטמפרטורות יחזרו לשפיות. ולשחק ב-44 מעלות זה כן שפוי? למארגני התחרות הפתרונים. אין ספור פעמים דובר על שינוי מועד התחרות בגלל החום. בינתיים, לפחות בשנה הבאה, הוא ייפתח כרגיל ב-18 בינואר.

אגב, הדאגה היא לא רק לשלומם של השחקנים והקהל. המסכנים האמיתיים הם אוספי הכדורים, שנאלצים לשבת על המשטח הלוהט. לא הייתם רוצים להיות במקומם, מבטיח לכם. ומי שחשב שאם כך עדיף לשחק בשעות הערב, צריך לראות את חולצות השחקנים הרטובות כאילו שעכשיו נטבלו בדלי מים. הלחות המטורפת הופכת את המשחק, כמו את הטורניר עצמו לדביק, תרתי משמע, ובלתי נסבל.

יש עוד משהו ביזארי בטורניר של אוסטרליה, משהו שדווקא עוזר לשחקנים לפרוק קצת מהמתח. אלו "הברחשים" שכל הזמן מטיילים על המגרש - מיני מעופפים מכל הסוגים, המינים והגדלים. בטורניר האחרון, בחצי הגמר בין ריינר שוטלר הגרמני לאנדי רודיק האמריקאי, רדף האחרון כמעט דקה שלמה אחר חרק מעופף שלא רצה לצאת מחוץ לקוים. לשופט המשחק, שהחל לאבד את סבלנותו, הסביר רודיק: "פגיעה בו יכולה לשנות את כיוון הכדור". העדינים ויפי הנפש שבין הטניסאים מעיפים את הברחשים בעדינות עם המחבט. העצבניים והקשוחים יותר לא עושים חשבון, דורכים עליהם ואז בועטים בהם החוצה.

הבא בתור הוא הרולאן גארוס. לצרפתים יש אחלה תרבות הספורט, זה משהו שאי אפשר לקחת מהם, אבל הקשר שלהם לטניס, למרות המסורת וההיסטוריה, הוא לטעמי מקרי לחלוטין. זה לא שהמגרשים ריקים, בכל טורניר הכרטיסים בשלבים המכריעים הם סולד אאוט כי בכל מקום יש את המשוגעים לדבר, אבל התחושה היא שטניס לא ממש מרגש אותם. החימר? השכנים השנואים מהדרום, הספרדים, הפכו אותו זה מכבר למגרשם ביתי. בכל מקרה, החימר הזה הוא הבסיס לטורניר שהוא סיוט הטניס הגדול ביותר שלי.

נתחיל בצבע - החום האדמדם הזה, שמדכא אותי עוד לפני שהמשחק בכלל מתחיל. אם אתם מכירים מישהו שמחפש איזה פטנט מועיל להמציא, יש לי מטרה בשבילכם: חשבו לל חימר בצבע אחר. פחות מדכא למען השם. אבל הצבע, כמובן, הוא רק הכנה לבעיה האמיתית - המשחקים פשוט לא רוצים להיגמר.

גם ככה חברים רבים, רובם אגב חובבי ספורט מושבעים, לא מבינים איך אני יכול להיות מרותק למשחק כמו טניס, כשהכדור כולה רץ מצד לצד, אז לך גם תשכנע אותם לשבת ולצפות איתך ברולאן גארוס. עוד ועוד מהלכים מהקו האחורי, עשרות מכות, עם מעט מאוד תחכום, כששני השחקנים בעיקר מחכים שיריבם יעשה טעות - כדור לרשת או כדור ארוך מדי. ואוווו, מה אני אגיד לכם? אני ממש נפעם, משחקים במי יתעצבן ראשון.

ואז, גם אחרי שעבר נצח ושופט הקו צועק סוף סוף "אאוט", לא נותנים לך מנוחה. על החימר רואים בדיוק היכן הכדור נחת והשחקן שהפסיד את הנקודה, קורא כמובן לשופט לראות בדיוק היכן הכדור נפל ומבקש נקודה חוזרת. בחיים שלי לא הייתי ככה בצד של השופט. למה זה מגיע לי? אם בכדורגל אפשר לחיות עם טעויות שיפוט, למה לא בטניס? לא רוצה צדק, רוצה ליהנות.

ועוד משהו בקשר לחימר החלקלק, שמעצבן בעיקר את אמא שלי - הלכלוך. השחקן יודע מראש שעליו להביא עמו סט של לפחות 5 חולצות למשחק, שאם המשחק יתפתח ל-5 מערכות, ספק אם יספיקו לו. החימר כל כך מלכלך שכל השתטחות קטנה מזכירה לי את האחיין שלי אחרי שאכל ספגטי ברוטב עגבניות. מילא, את החולצה עוד אפשר לנער ולנקות, כשזה נדבק לרגליים ולידיים, ובמיוחד אלו שהתברכו בלא מעט שערות בגוף (סתם נדמה לכם פיסטול פיט סבל בטורניר המטופש הזה?), בתוספת הזיעה, השחקנים מתחילים להפוך לפסלים. ובובות חימר, מה לעשות, לא עושות לי את זה.

והנה, בשעה טובה, הגענו לטורניר השנוא עלי ביותר, נו, ההוא הבריטי, המכונה 'ו'וימבלדון'. שמישהו אחת ולתמיד יסביר לי – מה עושים כל כך הרבה רעש מ'מסורת'? מה יש להתפאר במסורת בריטית טיפשית (כשכולה רק בריטי אחד זכה בתחרות הזו)? מה אכפת לי מה היה על המגרש המרכזי לפני 100 שנה, מי ניצח את מי ולמה? מסורת זה דבר טוב ויפה, רוצים לשמור? תשמרו בבית. התרפקות על העבר מעניינת לי אתם יודעים את מה.

השמרנות הבריטית היא משהו שנראה כמו בדיחה. הטניס כבר מזמן מזמן לא ספורט לבן ונימוסי וכשזה מתנגש עם השופטים של והמארגנים של ווימבלדון, זה הופך לפארסה מגוחכת, שרגע השיא החוזר שלה הוא הקידה לתא המלכותי. אחד הרגעים המביכים ביותר בווימבלדון היה בגמר לפני כך וכך שנים בין בוריס בקר וסטפן אדברג. בשל הגשם, הופסק המשחק וכשחזרו השניים למגרש ניגש כל אחד למקומו להתכונן להמשך בלי לקוד קידה. המלכה נעלבה, כמעט בכתה, המארגנים פתחו בריצת אמוק לעבר השניים שיחזרו בהם בשביל הקידה הטיפשית. אגב, נדמה לי שזו היתה הפעם היחידה בהיסטוריה של הטורניר, באיזשהו משחק, ששני השחקנים "שברו" שתיקה ודיברו ביניהם. השמרנות הזאת, ששברה אותם, באה לידי ביטוי בכל דבר לאורך הטורניר - השופטים, נערי הכדורים, חוקי הלבוש, אפילו בשעון התוצאות המעאפן.

ותסבירו לי מה יש לבריטים כל כך להתפאר במדשאות שלהם? בקושי הטורניר מתחיל והדשא בשני המגרשים המרכזיים יכול להתחרות בקושי רב עם הדשא באצטדיון המכתש באמצע העונה או בימים היפים של ימק"א. זה דשא זה? בואו לעבור שיעור פרטי אצל פרצלינה בתורת צימוח ושימור הדשא. גם ועד הבית הנודניק שלי, שמשקה את הדשא כל יום ובגלל זה אני משלם הון מיסי ועד, ישמח לתת לכם כמה טיפים.

אבל, וזה הדבר שבגללו אני מסוגל לשבור את הטלוויזיה, או את המחשב אם אני עוקב דרך התוצאות באינטרנט, זה הגשם כמובן. לא אחת הציעו לבנות גג במגרש המרכזי ולהפוך אותו לאצטדיון מקורה. המארגנים התנגדו. בטח שהתנגדו, הרי הגשם הוא חלק מהטורניר. אין דבר כזה טורניר בלי גשם. אל תתרשמו מהאכזבה, או הדאגה, על פניהם של המארגנים. מבחינתם לגשם תפקיד חשוב ביותר במשחק, לא פחות משל השחקנים על המשטח. והרי ברור שההפסקות החוזרות במשחקים מפארות את המסורת הבריטית. בחצי הגמר השנה, בין הנין לסרינה, ירדו השחקניות ארבע פעמים לחדרי ההלבשה, בפעמיים מתוכן, כבר בחימום הקצר לקראת ההמשך, הן חזרו על עקבותיהן ושוב לחדרים. פרננדו גונזלס, בשלב שמינית הגמר השנה, התחנן בפני השופט שיפסיק את המשחק בשל הגשם שהחל. מה זה התחנן? כמעט בכה. השופט החליט שהטיפות עדיין בגדר הסביר. דקה אח"כ, המשחק הופסק.

את הכרטיסים קונים הצופים מראש לפי יום, בתקווה שלוח הזמנים המקורי יישמר איכשהו. אם הגשם יירד לאורך כל היום והמשחקים מתבטלים, הלך הכסף. אגב, רק פעם אחת, בגמר לפני שנתיים, בין איבניסביץ' לראפטר האוסטרלי, יצא סוף סוף משהו טוב מהגשם - ריבוי ההמטרים אילץ את המארגנים לדחות את הגמר מיום ראשון ליום שני. בשל הדחיה, כל הכרטיסים הוצאו שוב למכירה. הבריטים המנומסים והמרובעים הרי לא יודעים מה זה לדחוף בתור וכך קיבלנו לראשונה גמר עם קהל ססגוני, מרעיש, נלהב, כמו במשחק של בית"ר מול מכבי חיפה.

אז למה הפלאשינג מדו כן, מה מבדיל אותו מהאחרים?

קודם כל - זאת אמריקה, ונראה לי שאני יכול לעצור כבר כאן. אמריקה, רבותיי, המדינה בה ספורט זה אורח חיים, גם אם הטניס עצמו הוא לא הענף הפופולרי ביותר. גם מבעד למסך אי אפשר שלא להבחין בארגון המופתי, הסדר, הטקסיות שהופכת ממשעממת (אנגליה) למרשימה - הכל בגדול, בענק. כיף, פשוט כיף לצפות, גם לאלו שלא אוהבים טניס וגם במשחקים שנראים לכאורה משעממים. אין מה לעשות, כשזה מאמריקה זה שונה. ככה זה בפוטבול האמריקאי, ככה זה ב-NBA, ככה זה בהוקי וכן, ככה זה גם בטניס.

בגראנד סלאם של הפלאשינג מדו יש הרגשה שהחוקים נשברים. זה מתחיל עם חוקי המשחק - בפלאשינג חותכים במערכה המכרעת, הן אצל הגברים הן אצל הנשים, ובמצב של 6:6 מקיימים שובר שוויון. באמריקה מחפשים שואו, את האקשן כאן ועכשיו, לפני שהצופים יעברו ערוץ והתחנות יעבירו תקציבים. במדינה שלא עוצרת וצריכה כל הזמן את האטרף, אין זמן למשחק שיימשך כמו מסטיק במערכה המכרעת ויסתיים בתוצאה של 15:17, גם אם זה יבוא על חשבון המתח. הפלאשינג הוא הטורניר היחיד שחותך וטוב שכך. ראבק, בטורניר אוסטרליה השנה, בנוסף לחום הכבד, נלחמו יונאס אל עינאווי ואנדי רודיק ברבע הגמר עד כלות הנשימה במערכה חמישית שלא רצתה להיגמר. בהתחלה זה מותח, מעניין, אבל במצב של 9:9, כבר זיפזפתי לערוץ אחר. מה הרעיון, מי ייפול ראשון מהרגליים? אמריקה מחפשת ראש (להכתיר או לערוף), מתח ודרמה, כאן ועכשיו. חוץ מזה ששובר השוויון, כמו בעיטות ההכרעה בכדורגל, גם אם זה אכזרי - זו הדרך האמיתית לסגור עניין.

אבל, ,לא מדובר רק בשבירת חוקי המשחק, אלא גם ובעיקר - בסגנון, שנראה כמו הגרסה הנושמת לאווירה המכופתרת והמנוכרת שהטמיעו הבריטים במשחק. בפלאשינג תראו יותר מבכל טורניר אחר טניס שהוא בידור. צווחות אחרי נקודות מוצלחות, קללות, זריקת המחבט בנקודות מאכזבות ומדי שנה דברים חדשים שאפילו ג'ון מקנרו לא שמע עליהם. הוויכוח עם השופט, עליו בווימבלדון יגידו "ohh, how dare he", הוא בפלאשינג דבר לגיטימי ביותר. למה? כי זה מה שהקהל רוצה, זה מה שהוא מחפש. לא משחק שבלוני, אלא כזה עם הרבה פלפל. השחקנים גם הם מודעים לכך היטב, הדיאלוג עם הקהל (ולעיתים זה אכן דיאלוג) הוא משהו מדהים שלא תראו באף מקום אחר. הם יהיו משוחררים יותר, מתפרקים יותר. זה מה שהצופה האמריקאי, עם הטי שירט, כובע הקסקט, פחית הפפסי ביד אחת והצ'יזבורגר ביד השניה, מחפש.

נקודה שאסור להחמיץ היא נערי הכדורים. כידוע, במשחק טניס ההגשה היא פעם מצד אחד של המגרש ופעם מהצד השני. נערי הכדורים, אלו שנמצאים בפינות ומרימים את היד כדי למסור את הכדורים לטניסאי המגיש, צריכים להמתין בסוף משחקון לקבלת הכדורים מהצד השני של המגרש. איך מועברים הכדורים בכל הטורנירים? כמובן מגולגלים על המשטח בקו ישר בהפסקה הקצרה שבין המשחקונים או הנקודות. נערי הכדורים שיושבים על קו הרשת עוזרים במלאכה. בפלאשינג? פחחח, הצחקתם את האמריקאים. נראה לכם שיש להם ככה זמן לגלגל את הכדור כמיטב המסורת? יאללה, למי אנחנו דופקים חשבון? המעבר של הכדור נעשה בשיטה הכי יעילה והכי מהירה - זריקה. פשוט מעיפים את הכדור לאורך כל המגרש, לעיתים אפילו מעל ראשי השחקנים. אז נכון שזה חתיכת מרחק ויש סכנה שהתופס לא יתפוס, אבל באמריקה, בה גדלו כולם על מיומנויות הבייסבול והפוטבול, אין חשש. גם ב'סיינפלד' לא היו יכולים מלעשות מחווה לתופעת נערי הכדורים ואחד הפרקים היותר טובים בסדרה, התקבל קרמר כ'בול בוי' בפלאשינג מדו - וכמובן פוטר כבר במשחק הראשון אחרי שרץ אחרי כדור תוך כדי מהלך, התנגש בטניסאית וגרם לאיבוד הכרתה.

בקיצור, חבר'ה, צריך להתכונן. תנצלו את שעות היום לשינה, הבוס יסלח, תסבירו לו שזה כולה שבועיים בשנה. כוונו את השעונים לשעות הערב ותתכוננו לחווית צפייה גדולה כל הלילה (ביורוספורט כמובן), כי זו הולכת להיות חגיגה ענקית, מהסיבוב הראשון ועד הגמר, מי שלא יהיה שם.

רק תחזיקו אצבעות שלטורבינות החשמל בניו יורק לא יהיו תוכניות אחרות...