כל שנתיים הטקס חוזר על עצמו. נוסעים להגרלה בשוויץ, צופים באנשים יותר מושחתים מסילביו ברלוסקוני שמקבלים משכורת על כך שהם נושמים; מוציאים כדורים מקערות; נכנסים לחודש של פרשנויות על היריבות; כל עיתון מפרסם דו"ח מודיעין בסגנון "דע את האויב". כאילו זה לא ברור מה הולך לקרות. ישראל תעלה מהמקום השני רק בשביל לקבל בראש בהצלבה וזה במקרה הטוב.
לפני משחקים, יערות שלמים נכרתים כדי לספק נייר לאינספור המלים המסבירות לנו מה ואיך יקרה. שימו לב שתמיד אנחנו יותר טכניים מהיריבה, אבל הם עולים עלינו בכח, מהירות ומשחק הראש. עובדה נוספת: מאז הניצחון בפארק דה פראנס, הנבחרת הלאומית שלנו לא רשמה ולו הפתעה אחת בזירה הבינ"ל. לכל זה יש הסבר פשוט שאפשר לסכם אותו במלה אחת מהסלנג הירושלמי: ג'חה.
אני לא מתכוון לזלזול הישראלי האופייני כמו הכנה למשחק הצלבה בחברתן של כמה נערות העוסקות במקצוע העתיק בעולם. אני גם לא מתכוון לתחושות של השחקנים : "מי אלה קפריסין, צפרירים נותנים להם ארבע בראש..".
אני מתכוון לדבר הרבה יותר בסיסי לכדורגלן הישראלי יש יותר מדי ג'חה בשביל לעבוד קשה. הוא מוכן להשקיע רק תקופה קצרה - שלאחריה מגיע הגמול - חוזה לשלוש שנים או יותר באחת מהקבוצות ה'גדולות'. במהלך השלוש השנים האלו הכוכב מצפה לעבוד כמה שפחות באימונים, לשחק כמה שיותר, להופיע בטלוויזיה כמה שיותר וכמובן להשיג כמה שיותר בחורות. תגידו שזו זכותם ואני אסכים אתכם, רק שככה אף פעם לא נגיע להישגים באירופה.
בסופו של דבר, שחקן הוא טוב כמו היריבים שלו כל שבת והשחקנים שמתאמנים עימו. ולא חסרות דוגמאות: אבי נמני שיחק חצי שנה בספרד, במהלכן הוא הבין שהחיים שם הרבה יותר קשים. צריך להתאמן ממש, יש מלחמה על ההרכב והכי חשוב - אתה לא יכול להעיף את המאמן. אז הוא חזר להיות מלך במכבי (לפחות עד שקלינגר בא). עוד מכביסט, אלי ביטון, אחרי המפגש עם רודה בגביע אופ"א, קיבל הצעה לשחק שם. הוא אפילו לא נכנס למו"מ. הוא השתגע לשחק בהולנד? הוא הרי מקבל את אותו הכסף כאן, רק נותן הרבה פחות.
עד שלא יהיו בנבחרת מספר משמעותי של שחקנים שמשחקים באירופה (וממש משחקים ולא יושבים על הספסל), הנבחרת לא תגיע לשום הישג משמעותי. הבעיה היא שלשחקנים שלנו יש יותר מדי ג'חה בשביל לשחק בקבוצות בליגה השניה בצרפת, ספרד איטליה וכדו'. אפילו ליגה ראשונה בהולנד או בלגיה זה לא מספיק מכובד. או להתחבק אחרי גולים עם בקהאם וזידאן, או כלום. או שישלמו לי 15,000 אלף ליש"ט בשבוע, או שאני נשאר בארץ.
הנקודה החיובית בכל הסיפור היא שאנחנו נכנסים לתקופה שפויה יותר מבחינת בעלי הקבוצות: קשה להם ונמאס להם לשלם. המשכורות בחו"ל יהפכו להיות גבוהות משמעותית מהמשכורות בארץ, והשחקנים שיוכלו לשחק בחו"ל יעשו את זה. אם בוחנים את המחזור הקודם עליו התבססה הנבחרת רואים שחוץ משני שחקנים אף אחד לא התמיד בחו"ל. איציק זוהר, טל בנין אלון מזרחי, רונן חרזי היו שחקנים עם פוטנציאל לשחק באירופה, אף אחד מהם לא התמיד. בנוסף לשחקנים שאפילו לא ניסו כמו עטר.
הדור הנוכחי והעתידי יכול לסמן את נקודת המפנה שחקנים כמו זנדברג, ביטון, בן-חיים ואפק, ואפילו צעירים כמו ראובן עובד יצטרכו להחליט אם הם נשארים בבינוניות המקומית או ממצים את הפוטנציאל שלהם בחו"ל. אם הם יחליטו להישאר, הנבחרת לא תגיע לכלום, ובינינו גם הליגה לא תרוויח יותר מדי.
אש על הגולש
בוער לכם בלב, בראש או בלשון ואין לכם איפה לפרוק את זה? מערכת וואלה! ספורט מזמינה אתכם להיות פרשנים לרגע (או ליותר, תלוי בכם), סופרים או משוררים ולשלוח לנו קטעים שכתבתם, בכל סגנון כתיבה שעולה על דעתכם, בתנאי שיהיה ראוי לפרסום ובכל תחום הקשור לספורט.
מניתוח נקודות התורפה הטקטיות בהרכב החדש של מ.ס. אשדוד עד לסיפור, דמיוני או מציאותי, על חיי אוהד פינג-פונג, נשמח לתת לכם הזדמנות לגלות לעולם כוכבי כתיבה חדשים. את הקטעים שכתבתם, שלחו דרך ה"כתבו לנו" (בצד ימין באתר או בקישור למטה) או לכתובת המייל הבאה: sportssupport@walla.net.il . אנו נפרסם את המשובחים שבקטעים שנקבל בפינה "אש על הגולש" שבאיזור הטורים האישיים. גם מי שכבר פירסם טור, מוזמן לשלוח עוד אחד. אנא, ציינו את שמכם המלא ויאללה, בנות, גם אתן מוזמנות.