נשמות אבודות

כריס מאלין וגראנט היל, תום גוגליוטה וברד דוהרטי, פני הארדוויי ופרוויס אליסון – מה משותף להם? גארדים ופורוורדים, מוסרים וקולעים, מטביעים ומנתרים – כולם התחילו לככב, הבטיחו הרבה, אבל נכנעו לגוף בוגדני והשאירו אותנו עם השאלה הבלתי נמנעת 'מה היה אם'.

הספורט המקצועני הוא תובעני – הספורט האמריקני הסופר מקצועני הוא תובעני כפליים והמאמץ הנדרש לעתים קרובות לא מתאים להולכים (רצים, קופצים ונוחתים) על שתיים. ברומא העתיקה נהגו לומר כי גוף בריא ונפש בריאה הולכים ביחד. הם בטח לא חזו את המפלצת התובענית שנקראת הליגה המקצוענית לכדורסל - 82 משחקים בעונה הרגילה, על פני ארה"ב כולה, ולמצליחים עד 28 משחקים נוספים בפלייאוף, לפי השיטה הנוכחית.

זוהי סקירה חלקית בלבד, בה אנסה להרכיב שלוש חמישיות – שחקנים מהעבר הלא רחוק שזכורים הרבה פחות ממה שהיה נדמה שיהיו בתחילת דרכם, שחקני הווה שמדדים מניתוח לניתוח ובעיקר מרוויחים משכורות של כוכבים ושחקני הווה שעדיין יכולים להתאושש מסדרת הפציעות ולהשאיר את חותמם.

גרנט היל - החבילה המושלמת שהתפרקה. עד עונת 2000/01 נחשב היל לסמול-פורוורד הטוב בליגה, לפני גארנט, קארטר ופיפן. היל, לכאורה שחקן בלי חולשות, הוביל את דטרויוט בכל הקטגוריות החשובות. כאשר העבירו אותו הפיסטונס לאורלנדו, סימנו רבים את המגי'ק כמועמדים לאליפות. עד כדי כך היה גדול גרנט היל. בעונה האחרונה שלו בדטרויט הוא עוד נתן 25.8 נקודות למשחק בצירוף 6.6 ריבאונדים, 5.2 אסיסטים ו-1.4 חטיפות. מי ידע שהפציעה בקרסול שקטעה לו ואולי לפיסטונס בכלל את פלייאוף 2000, תהיה נקודת הסיום המעשית של הקריירה שלו.

מייד לאחר המעבר לאורלנדו התברר כי הפציעה בקרסול היא כרונית וחמורה בהרבה ממה שהיה נדמה לראשי המג'יק כשהחתימו אותו על חוזה עתק ארוך טווח, ובמהלך שלוש העונות האחרונות שיחק גרנט היל שיחק בסה"כ 47 משחקים. משחקן שהיה לו הכל - כולל הגנת ברזל וחן בלתי נדלה, נשארו רק הזכרונות. בעונה האחרונה החליטו במגי'ק להפסיק לחכות לשובו ולבנות את הסגל בהנחה שלא יחזור לשחק, למרות שעבר הקיץ סדרת ניתוחים נוספת. לראות אותו - בגרסה האמיתית - משתף פעולה עם טי-מאק נוכל כולנו לראות רק בחלומות.

פני הארדוויי - "מה אתה הולך לעשות עכשיו?", נשאל מייקל ג'ורדן אחרי משחקו השני בשובו למגרשים ב-1995. "אני הולך להסתכל קצת בוידאוטייפים של פני הארדוויי", היתה התשובה – כך פותח רונן דורפן את הפרק על פני בספרו על העונה של 1995. פני היה עילוי. שחקן כל-בו מבריק: מוסר, חוטף, קולט כדורים חוזרים, קולע ומקבל החלטות מצוין, שיכול היה לשחק בשלוש עמדות (3-1). רכז של 201 ס"מ שמשתף פעולה עם סנטר דורסני. ההשוואות למג'יק ואוסקר ששיתפו פעולה עם קרים בלייקרס היו מתבקשות והויכוח בין הפרשנים היה בכמה אליפויות תזכה אורלנדו עם הצמד. מה לעשות שמייקל חזר לליגה, שאקיל עבר ללייקרס ופני התחיל להיפצע. משך 5 עונות (01'-96') הוא שיחק רק 192 משחקים לעומת 218 שהחסיר. ב-1999 הוא הועבר לפיניקס, ובעונה האחרונה, על תקן המנהיג הוותיק לצד השלישיה הסופר מוכשרת מרבורי-מריון-סטודמאייר, נראה כי מצא את מקומו. הוא עדיין שחקן NBA לגיטימי ואפילו בורג חשוב בקבוצה מצליחה – אבל ביחס לציפיות שעורר כשהגיע לליגה ב-93', זאת בכלל לא אותה ליגה.

מרכוס קמבי - פורוורד-סנטר בליגה נטולת גבוהים שלפני 7 שנים הפיח בניקס תקוות לעתיד טוב יותר. הוא עדיין אחד החוסמים הטובים בליגה, ריבאונדר מצטיין ושחקן התקפה לא רע בכלל, אבל הוא מעולם לא הצליח להופיע ביותר מ-63 משחקים לעונה. בשנתיים האחרונות הוא הצליח להישאר בריא ב-29 משחקים מדי עונה. גם כיום, שחקן גבוה שמספק 11-12 נקודות עם 9-10 ריבאונדים ו-2.5 חסימות למשחק הוא נכס, אבל ממרכוס קמבי ציפו לרחף הרבה יותר גבוה.

תום גוגליוטה - פאוור-פורוורד מודרני – גבוה (208 ס"מ), קולע מבחוץ, ריבאונד חוטף ומוסר מוכשר. היה שחקן של 20 נקודות, 9 ריבאונדים ו-4 אסיסטים למשחק כשהיה בריא (מה שקרה בערך משך עונה וחצי במינסוטה). אבל מאז שנת 1997 הוא לא הצליח להישאר בריא ליותר מ-57 משחקים. בעונה החולפת, בפיניקס, שיחק ב-27 משחקים בלבד, קלע 4.8 נקודות עם 3.7 ריבאונדים במשחק. בעולם של שחקנים מופרעים עם חלל ריק בין האוזניים - אבל הרבה אגו - כמה חבל שאחד השחקנים שהציע שילבו יוצא דופן של כשרון ותאים אפורים דועך ונעלם לתוך האפרוריות.

מייקל דיקרסון - מוכר פחות מכל השאר, אבל היה יכול להפוך לשחקן גדול – מהיר, אתלטי, קליעה קטלנית מבחוץ. היו לו את כל היסודות להצליח – כבר בעונת הרוקי שלו הוא דייק ב-43.3 אחוזים משלוש. הוא ריחף, כדרר ובעיקר – הפגיז. בעונתו השנייה הוא עבר לוואנקובר ושם הפך לכוכב עולה עם יותר מ-18 נקודות למשחק. אבל העלייה המטאורית שלו נפסקה במהרה – כבר בעונתו הרביעית בליגה (2001/02) הוא נפצע ושיחק 4 משחקים בלבד. גם בעונה החולפת לא הצליח להישאר בריא ליותר מ-6 משחקים. השחקן הנפלא ששיחק 10 משחקים סה"כ בשנתיים נעלם ממפת הליגה וקשה להאמין שהוא ישוב להיות קטלני כמו בתחילת דרכו.

שחקן שישי: שון ברדלי. הרבה צחקו על השרוך בגובה 228 ס"מ, אבל הבחירה השנייה בדראפט של 1993 היה סנטר לא רע בתחילת דרכו והעמיד ממוצעים של 10.3 נק', 6.2 ריב' ו-3 חסימות ב-28 דקות משחק בלבד. הוא חוסם אדיר, ריבאונדר לא רע וגם שחקן התקפה לגיטימי – וצריך לזכור כי אנו נמצאים בליגה בה אין שחקנים גבוהים, בה פורוודים משחקים בעמדת הציר. נכון, "האטרייה הגרמנית" הוא לא שאקיל ולא דאנקן, אבל לו היה נשאר בריא היה אולי דוחף את דאלאס לאליפות.

וינס קרטר - אין צורך להציג. לדעת רבים - המטביע הטוב בהיסטוריה, שחקן התקפה קטלני, וירטואוז מהגדולים בנמצא, מרחף בחסד עליון. איש שבז לכוח המשיכה. קלע חוץ טוב, מוסר לא רע ופוטנציאלית אפילו שחקן הגנה טוב. הכל טוב אצל וינס - חוץ מהברכיים, שמזה שנתיים עושות לו בעיות וגרמו לו להפסיד 61 משחקים. אם יצליח להישאר בריא, השמיים, תרתי משמע, הם הגבול בשבילו.

אנטוניו מקדייס - עוד שחקן גבוה ואתלטי שיכול להפוך לאימת המזרח, בתנאי שיישאר בריא. פאוור-פורוורד ששווה 21 נקודות, 12 כדורים ו-2.5 חסימות למשחק כאשר הוא בריא. הפציעה הקשה שגרמה לו להפסיד 72 משחקים בעונת 2001/02 והשביתה אותו לגמרי במהלך כל העונה האחרונה, היא אולי הגורם המרכזי במצבם העגום של הניקס. אם יצליח להישאר בריא, מקדייס יכול להחזיר את הימים היפים ל"מדיסון סקוור גארדן".

זידרונאס אילגאוסקס - עייפתי כבר לומר כי בליגה של היום, כל גבוה עם קצת כשרון הוא נכס, ובטח אול סטאר על 221 ס"מ כמו זידרונאס. אבל הליטאי הנהדר סובל מקללת הקאבלירס - הפציעות. כמו דוהארטי ופרייס בשעתם, גם אילגאוסקאס הוא בן בית בבתי החולים ובחדרי הניתוחים בקליבלנד. בעונה שעברה הוא הפסיד משחק אחד בלבד (בשלוש העונות הקודמות - 155 משחקים) ובקליבלנד מקווים שעם צירופו של לה-ברון ג'יימס ועלייתו למעמד כוכב של ריקי דייויס תהיה להם קבוצת פליי-אוף. בשביל זה הם צריכים את זידרונאס בריא, כי סנטר חכם ויעיל זהו לוקסוס שרוב קבוצות הליגה לא יכולות להתגאות בו.

כריס וובר - מה לא נאמר ונכתב עליו? כינו אותו שחקן מבריק, מאמן על המגרש, קראו לו אידיוט וטיפש (על אותו טיים-אאוט אומלל במכללות). אבל לגבי דבר אחד אין ויכוח - כריס וובר, עם 23 נק' ו-10 ריב' למשחק, הוא אחד משלושת הפאוור-פורוורדים הטובים בליגה. שחקן נהדר ומנהיג המלכים מסקרמנטו. ובכל זאת, גם סי-ווב יכול היה להיות לקפוץ כתה אחת למעלה לו רק היה בריא יותר. הבחירה הראשונה של דראפט 1993 הפסיד 55 משחקים בשלושת העונות האחרונות ומאוד יכול להיות שפציעתו בפלייאוף האחרון היתה הגורם שסלל את הדרך לתואר עבור סן אנטוניו, בעונה שנבנתה כעונת ההזדמנות הגדולה של הקינגס.

אלן אייברסון - כוכב על, אבל לא ברור לכמה זמן. אייברסון, מלבד הכשרון, דמות עם אופי. ואופי, לימד אותנו סמואל אל. ג'קסון ב"ספרות זולה", הוא דבר מאוד חשוב. הפייטר מפילדלפיה הוא האיש הקטן הקטלני בהיסטוריה של המשחק - יותר מאייזיה תומאס, יותר מ"טייני" ארצ'יבלד. החדירות שלו פנומנאליות, הקליעה השתפרה פלאים מאז שהגיע לליגה. אבל גופו הצנום סופג יותר מדי, וקשה להאמין שהוא יוכל למשוך עוד זמן רב. העונה הוא שיחק, לראשונה מאז שהגיע לליגה ב-1996, את כל 82 המשחקים. לפני כן הוא הפסיד 10, 20 ואף יותר משחקים מדי עונה. נכון, אלן הוא לא "נשמה אבודה", הוא מוביל את הליגה בחטיפות, הוביל אותה בקליעה, הוא המנהיג בלתי מעורער של קבוצתו, אותה כבר לקח לגמר ה-NBA, וכוכב ענק מחוץ למגרש. הוא מוציא מגופו הרבה יותר ממה שניתן לצפות, אבל לגוף הזה יש גבול ולא ברור כמה הוא רחוק. יכאב מאוד לראות אותו גומר את הקריירה מוקדם מדי. שחקנים כמו אלן אייברסון הם מתת האל לחובבי הכדורסל. וכידוע, האל לא נוהג לחלק מתנות רבות.

שחקן שישי - אלונזו מורנינג. אחד הסנטרים הטובים בליגה, שחקן הגנה אדיר וגם סקורר לא רע. יורשו של ביל ראסל בתפקיד שחקן הציר הלא-גבוה שמפחיד את כולם באזור הצבע. שחקן של כ-20 נקודות ועשרה ריבאונדים למשחק עם יותר משלוש חסימות. לפני מספר שנים התגלתה אצלו מחלת כליות חמורה. בעונת 2000/01 הוא שיחק 13 משחקים בלבד. את העונה האחרונה הוא הפסיד לגמרי. כל חובבי הכדורסל שמחו לשמוע ש"זו" עושה קאמבק ומקווים שיישאר בריא במדי קבוצתו החדשה ניו ג'רזי.

ברד דוהארטי ומרק פרייס - שני הכוכבים של הקאבלירס לפני 15-10 שנים, היו יכולים להיכנס להיסטוריה כאחד הצמדים הגדולים ששיחק את המשחק. סנטר יעיל וחכם ורכז מבריק בעל קליעה מהקטלניות שידעה הליגה. דוהארטי נבחר ראשון בדראפט 1986, היה סנטר מוביל בליגה שבה היו אולאג'ואן, רובינסון, יואינג ומוזס מלון. השני זכה פעמיים בתחרות השלשות, מחזיק בשיא קריירה לאחוזי עונשין והיה אחד הקלעים הגדולים בהיסטוריה. וכמה כואב שהפציעות (ובחור בשם מייקל ג'ורדן) מנעו מהם לזכות באליפות במדי התכלת של קליבלנד.

דוהארטי קלע בממוצע יותר מ-20 נקודות עם יותר מ-10 ריבאונדים בשתי העונות שקדמו לפציעתו, אבל ברכיו לא עמדו בנטל. בשנת 94' הוא הפסיד 32 משחקים ואחריה כבר לא יכול היה לשחק. לאחרונה הוא נבחר לשחקן הגדול בתולדות הקבוצה. מרק "פרימטר קונטרול" פרייס, כמו חברו הגדול לקבוצה, סבל מפציעות קלות לאורך כל הקריירה ולא הצליח לסיים ולו עונה אחת במלואה. פציעתו הראשונה הייתה בשנת 1990 והשנייה ב-1994. ביניהן הוא צבר כ-18 נקודות, 7.5 אסיסטים ויותר מ-90% ממוצע מקו העונשין. בעונת 1994/95 הוא הופיע ב-48 משחקים בלבד והועבר לוושינגטון, שם שיחק 7 משחקים בלבד בגלל פציעה קשה נוספת. העברתו לווריורס ומאוחר יותר למג'יק לא הוסיפו לכבודו והוא החליט לפרוש כל עוד הוא שחקן לגיטימי. כל מי שראה את פרייס קובר 6 שלשות במהלך אול-סטאר 1992 ומנצח כמעט לבד את המשחק עבור המזרח יצטער, כמוני, שגופו לא היה חזק כמו רוחו.

כריס מאלין ושרונאס מרצ'ולניס - עוד שניים שכיכבו זה לצד זה, בשורות הגולדן-סטייט ווריורס. אחד הוא אלכוהוליסט שחזר למוטב, השני "ילד טוב ליטא", הסובייטי הראשון בליגה הטובה בעולם. אחד היה קלע בחסד עליון, השני הפריח את המיתוס על השחקן האירופי החלש. כריס מאלין היה אחד הסקוררים הטובים בליגה, ריבאונדר מעולה וחוטף מצטיין. יד שמאל עלתה בזווית מושלמת של תשעים מעלות, וכולם ידעו שהכדור יצלול פנימה. אלה שזוכרים את השחקן העצוב מאינדיאנה לא הכירו את מנהיגה החייכן של חבורת "ראן טי-אמ-סי" האימתנית (טים הארדוואי, מיץ' ריצ'מונד וכריס מאלין) שהיוותה את הקו האחורי המלהיב ביותר בליגה. בעונת 1991/92 כריס עוד הספיק לקלוע 25.6 נקודות, לחטוף 2.1 פעמים ולאסוף 5.4 קרשים למשחק ולהוביל את הליגה בדקות משחק. בעונה שאחרי באה הפציעה ומאלין הופיע ב-46 משחקים בלבד, בהם קלע 25.9 נקודות בממוצע. אבל הרגליים נגמרו לו מהר - הוא הפסיד 20 משחקים בעונת 1993/94, 57 בעונה הבאה ועוד 27 בעונת 1995/96.

הממוצעים ירדו, הטרייד לא איחר לבוא וכריס "תואם לארי בירד" מאלין, הפך לשחקן שולי בליגה. חברו לקבוצה, שרונאס מרצ'ולניס, היה השחקן האירופי המודרני הראשון. חזק כמו שור, אתלטי ביותר ובעל הבנת משחק תוצרת ברה"מ. הוא הגיע לליגה בשנת 1989 והיה מאלו שפתחו את הדלת לסטויאקוביץ', נוביצקי ופארקר. 18.9 נקודות למשחק בעונת 1991/92 (53.8% מהשדה), 17.4 נקודות בעונה שאחריה, והכול מהספסל, כמחליף ראשון לריצ'מונד ומאלין. אבל באותה העונה הגיעה הפציעה שהשביתה אותו ל-52 משחקים. שנת 1993/94 עברה בטיפולים אינסופיים בברכו הפגועה. שרונאס חזר לעוד שתי עונות, בהן הוא הרבה להיעדר בגלל הכאבים בברך וב-1996 החליט לתלות את נעליו.

צ'ארלס סמית - מי שזוכרים את צ'ארלס "ליי-אפ" הם בעיקר אוהדי הניקס, ולא לטובה. אבל, הפורוורד הגבוה היה שחקן מוכשר ביותר, אשר קלע כ-20 נקודות עם 8 ריבאונדים בקליפרס בעונות שלפני הפציעה - הישג פנטסטי לשחקן צעיר בקבוצה שבה שיחקו גם מאנינג, הרפר ונורמן. אחרי פציעה קשה בעונת 1991/92 הוא הועבר לניקס אך לא הצליח להישאר בריא ולא ענה על הציפיות שתלו בו. ארבעת הליי-אפים שהחטיא מול שיקגו הם הזיכרון שנחרט, רק חבל שהם מאפילים על שחקן נפלא שגופו פשוט לא עמד בעומס העצום.

שחקן שישי: פרוויס אליסון. בורא עולם נתן לו כשרון עצום, אבל גם ברכיים מזכוכית. בשיאו היה פאוור-פורוורד אימתני - קולע, חוטף, מוסר, חוסם ומנהיג, אבל היה זה שיא שלא נמשך הרבה זמן. היה הנקודה הבהירה היחידה בוושינגטון בולטס הנוראים של תחילת שנות התשעים.

ועל מי הכי חבל? רג'י לואיס. הגארד-פורוורד של הסלטיקס, יורשו של לארי בירד כמנהיג הירוקים מבוסטון. רג'י, מנוחתו עדן, היה שחקן נהדר, שהיו לו שתי חולשות בלבד - התאווה למשחק ומחלת אריתמיה (פעולה לא סדירה של הלב). הרופאים אסרו עליו לשחק אבל הוא אהב את המשחק ולא יכול היה לוותר עליו.

לרג'י לואיס היה לב גדול, אולי גדול מדי. הוא חלם להחזיר את הירוקים-לבנים לשנות הזוהר, והאמין כי הרוח חזקה מן הגוף הבוגדני. אבל הגורל החליט אחרת - ב-27/07/1993, והוא בן 27 בלבד, רג'י התמוטט במהלך אימון קליעות ומת. כמו כל הגדולים, הוא מעולם לא ויתר, מעולם לא הפסיק לשחק. יחד עם איירטון סנה, דאנקן אדווארדס ודראז'ן פטרוביץ' הוא ממשיך לשחק, אבל בליגה אחרת, גבוהה עוד יותר.