המאמר הזה אמור היה להיות מוקדש השבוע לחג האהבה. אחרי הכל לב ליבו של המכביזם הוא האהבה, אבל הנסיבות חייבו אחרת. ממילא כבר שבע שנים אין מכביזם, וגם האהבה התחלפה בצער.
התאהבתי באבי נמני מהרגע הראשון. אני מניח שכל מכביסט אמיתי של מגרשים מרגיש כך. מה הופך שחקן לאהוב על הקהל שלו? אני מאמין שבמקרה של נמני זה היה השילוב של היכולות שלו, שהן נדירות במונחים מקומיים, עם התנהלות שהקרינה צניעות והמון תום. אבל בעיקר נראה לי שהעובדה ששחקן בתול שלנו היה שותף לקבוצה הישגית, שהחזירה את מכבי לכמה שנים אל מקומה הראוי, בנתה את האהבה הזו. היסודות לאותה קבוצה היו אובארוב, פולוקארוב, קלינגר, זוהר, אבי כהן ומלמיליאן - כולם אאוטסיידרים. דריקס איכזב אותנו בשנים שקדמו לאותה קבוצה וגם יצא לרעות בשדות זרים.
אני זוכר את היום שבו הבנתי לראשונה שנמני מזיק לקבוצה שלי. זה היה בקיץ לפני חמש שנים. אבל זה לא קרה ביום אחד. כי התובנה הזו חייבה אותי להכיר בהתנכרות של נמני כשחקן לקבוצה שלי, ואוהדי כדורגל מתקשים להיפרד מאהבות. אוהדים הם טיפוסים רומנטיים מאוד, יצריים מאוד, וכל ההתנהלות שלהם מול הקבוצות שהם אוהבים היא רגשנית. קשה מאוד לסגל לעצמך רציונל בכדורגל.
אי אפשר היה שלא לחייך כשקלינגר אמר על נמני שהוא המלך האמיתי. הוא הרי לא באמת התכוון לזה, אבל לפעמים עדיף להיות חכם בדרך לאליפות. הבעיה של קלינגר היא שהחוכמה שלו גדולה על העוסקים במקצועו ועל רוב הכותבים עליו (ויותר משזה מעיד עליו, זה מעיד לשלילה על הכלל).
נמני לא הביא אליפות למכבי בעונה שעברה, ורק כדי שזה יחלחל עמוק יותר, נחזור על זה שוב: נמני לא הביא אליפות למכבי בעונה שעברה. נכון, הוא הבקיע חמישייה בשלושת המשחקים האחרונים, הוא לקח על עצמו את הקבוצה, אבל החוכמה היא לא לעשות את כל זה בשלושת המשחקים האחרונים, כשהקבוצה במקום ראשון ולא נותרה לך ככוכב ברירה (בעיקר כי על זה בנה לעצמו נמני שם, ועל זה משלמים לו כסף). החוכמה היא לגלות את כל הכישורים האלה במחזורים 14-28 של העונה, ואת מה שנמני עשה במחזורים האלה אפשר היה לראות לאורך השנים שקדמו לאליפות.
בחייו של אדם מגיע גיל מסוים שבו הרציו מתחיל לשחק תפקיד, והרבה אוהדים מאבדים בגלל זה את הקשר לקבוצות שלהם. העיתונות הביאה אותי לגעת מקרוב באהבה שלי והיא גרמה לי לראות דברים שאוהד אחר לא יכול יכול לראות. בשנים הראשונות הדחקתי חלק מהדברים שראיתי וככה נשמרה לה התמימות. בשלב מאוחר יותר, קיוויתי שנמני ישתנה. האמנתי שאם ידברו איתו, יסבירו לו, הוא ינהג אחרת ויחזור להיות נמני של ימי התום. בעיקר הייתי משוכנע שאם אדבר איתו בעצמי, אציל את מכבי. זה עיוורון שרק אנשים מאוהבים מאוד יכולים לסבול ממנו.
אבל בחיים יש עימותים שאי אפשר להימנע מהם. אנשים לא באמת משתנים, הם פשוט חושפים צדדים אחרים שלהם ופתאום הם עלולים להיות נעימים פחות. לפעמים השתן מציף להם את הראש, לפעמים תסכולים ישנים צפים ועולים, לא פעם הם פשוט מובלים בידי אנשים לא נכונים.
האוהדים שמוחים היום ומצדדים בנמני לא סיגלו לעצמם את הרציונל, או שבגלל שהם לא היו בעמדות שאיפשרו להם להיחשף למידע מהותי, או בגלל שהדעה שלהם שונה (אבל לא צודקת), או פשוט בגלל שהם בחרו להדחיק - הדחקה היא בחירה לא פחות טובה מאחרות.
כמה ביצים? כל מה שיש
נמני שחקן ענק. הוא יצליח בכל אשר ילך, זה בטוח, יצטיין בדרבים, אולי אפילו יבקיע נגד מכבי וייקח אליפות. קלינגר מבין שברגעים האלה הקהל יהיה על הגדרות (איזה אנדרסטייטמנט), וגם דגו מבין את זה, ואולי שניהם קצת מפחדים, ויש להם סיבות. חוץ מזה צריך חתיכת ביצים כדי לעשות את מה שקלינגר עושה במכבי כבר שנה, וקלינגר בסך הכל איש צעיר המתחיל בימים אלו את עונת האימון הרביעית, מה שמסביר חלק מהעיכוב בשחרור של נמני. זה לא חשוב. בטווח הארוך רק טוב יצמח למכבי מכל זה, כי מעמדו של נמני, במכבי ובעיקר בעיני עצמו, הזיק לה.
פרידה יכולה להיות משמחת מאוד לפעמים, אם קדמה לה התעקשות עיוורת. זה לא סותר את זה שהיא גם קצת מעציבה. אני מאושר מאוד היום, חמש שנים חיכיתי לרגע הזה, כי בסופו של יום את מכבי אני אוהב ולא שחקן זה או אחר. בכל זאת זה גם קצת עצוב, כי בתמימות האמנתי שזה לא חייב היה להיגמר בצורה הזו. באיזשהו מקום כנראה שגם קלינגר חשב ככה ביחס לנמני. אולי הוא קיווה שהקפטן יפנים שסדר העדיפויות הנכון הוא קבוצה לפני שחקן, ולא להיפך, אבל היו לפחות שני אנשים בתחום הכדורגל שבלבלו את נמני שנים לפני שקלינגר בא לאמן אותו, ונראה לי ששינו לו את סדרי העדיפויות. אנשים מתקשים לפעמים לחזור לאחור, נדרשת מהם אצילות כדי לעשות זאת, ובכדורגל הישראלי אין אצילות. כשאתה שנים ספורות מאוד לפני פרישה, השינוי בכלל הופך עבור רבים לבלתי אפשרי.
במקרה של בנין יש בי יותר צער משמחה על הליכתו, אבל אני סומך על קלינגר ודריקס שהם יודעים מה הם עושים במסעם הבלתי נלאה לתקן את הטעויות של האיש השולט במכבי כבר שבע שנים, המחתים על חוזים, משלם המליונים, הצודק מכולם, מגלה היבשות.
"מה אתה רוצה מלוני?", התריס השבוע בית"ריסט. "קלינגר אשם". ואני הזכרתי לו שאנחנו מנהלים את אותה שיחה כל עונה כבר שבע שנים, ופעם זה קלינגר, ופעם זה אברם, ופעם שרף, וקשטן, ולוין ונימני. וגם אם לפחות לגבי אברם ונמני זה נכון, הם לא לבד בסיפור הזה: מישהו הניח אותם שם, להרבה שנים ובהרבה מאוד כסף. בעיתונים כתבו השבוע שמכבי מחכה להזדמנות להיפטר מנמני, כאילו שיום אחרי האליפות לא היתה ההזדמנות הטובה מכולן.
"איך נתנו לכם את האליפות הזאת?", תמה השבוע חיפאי. לך תסביר לבן אדם ששבע השנים האחרונות סימאו את עיניו והציפו אותו ביהירות פרובנציאלית, שלוני שותף להמצאה שנקראת מכבי חיפה לא פחות מיענקלה שחר. לוני הוא בעלים מצויין למכבי אם אתה אוהד של חיפה או הפועל, זה בטוח. קלינגר ודריקס מנסים לשנות אותו, ואולי לא צריך לכתוב את זה, שחלילה לא יזדרז לפטר דווקא אותם.